רק ירושלים 0-2 / טור
בעונה הזו, המטרה מקדשת את האמצעים, גם אם הם צורמים לעיניים. פילטר הכניסה ליורוליג התהדק והפועל ירושלים כמועדון פשוט חייבת להיות שם. הישראלים לא מספיק טובים? לא רלוונטי. עידו אשד מסכם את העלייה לחצי גמר היורוקאפ, מרחק שני שלבים מהכרטיס הנכסף
הפועל ירושלים עשתה אמש (ו') צעד ענק אל היעד, אותו מאפיין באופן ברור, מדויק וחזק, הבעלים שלה אורי אלון. הוא מטפטף את המנטרה הזו לאוזני השחקנים והתקשורת לאורך כל העונה - "רק יורוליג". מסר פשוט, חזק וממכר. וייתכן שזהו הפקטור העיקרי שדוחף את הקבוצה המוכשרת וה"עדיין-לא-מנצלת-מספיק-את-הכישרון-שלה" בכל פעם שיש משחק מכריע במסע האירופי, לנפק הופעה מרשימה ולהמשיך אל המטרה.
זה לא רק עצם הניצחון והעלייה לחצי הגמר, מרחק שני שלבים מהשגת הכרטיס הנכסף. זו השליטה המוחלטת מול יריבה בעלת שחקנים מוכשרים מאוד, שרק לפני שבוע ניצחה במדריד את ריאל. זו היכולת לצאת מחדר ההלבשה במצב מנטאלי אופטימלי, שילוב של רוגע ודריכות, ולעשות רבע ראשון קרוב למושלם, בו בעצם הוכרע המשחק. זה לסגור את הסדרה על האפס, ולצפות בנחת, עם יום מנוחה, בשתי היריבות האפשריות מתחרות ביניהן במשחק שלישי מכריע.
האמת שקשה לומר שהאולם של גראן קנאריה ביתי וקשה למשחק חוץ. בקושי 5,000 צופים שנראו ונשמעו תשושים מארוחת ליל שישי. אבל להגיע לאולם הזה? תבדקו במפה איפה זה לאס פלמאס דה גראן קנאריה. אי קטן שנמצא איפשהו מול חופה הדרומי של... מרוקו. המשחק הזה במיקום הזה ייכנס לספר דברי הימים של הפועל ירושלים.
מרוב משחקי ליגה, שבוע גביע ופיינל פור, והכישלונות של מכבי תל אביב ביורוליג, כבר שכחנו קצת כמה מרתקת יכולה להיות סדרה אירופית, אפילו של שלושה משחקים. כעיקרון ככל שיש פחות משחקים בסדרה (בהשוואה לטוב מחמישה או משבעה), יש יותר סיכוי לחלש להפתיע. אבל כאן אין באמת חלש כי זו הצלבה מבתים שונים בעלי רמות שונות. ועדיין, כשאתה מפסיד במשחק הראשון בחוץ, משחק הבית שלך הופך מיד למשחק אלימינציה.
כשסכנת ההדחה מצמידה אותם לקיר, עלו שחקני גראן קנאריה עם משקולות לרגליהם וכובע בטון לראשיהם, ועשו רבע ראשון אומלל. לעומתם לנציגי הבירה היה את המשחק השלישי בבית ככרית נחיתה נוחה ומרגיעה, וההכנה המנטאלית הטובה של הצוות המקצועי עזרה להם להתמקד בכדורסל ולא ב"מה יקרה אם"... השלווה הזו גם עזרה לקבוצה להתמודד עם הרדיפה של הקנארים לאורך כל המשחק, ולבצע את הפעולות המכריעות בסיום.
בדו קרב המאמנים, ניצחו סימונה פיאניג'אני וצוותו בנוקאאוט. ההכנה המנטאלית העדיפה, השימוש הנכון יותר בספסל. בצד הספרדי היה ברור שבו מקאלב לא מנוצל מספיק, והוא גם הוצא החוצה ברגע קריטי של כמעט מהפך. השימוש בדרקו פלאניניץ' כסנטר מול סטודמאייר קצת פאתטי, וחסרונו של הנדריקס זעק לשמיים. תוסיפו לכך את העובדה שלא הלכו יותר לסאסו סאלין, קלעי אבסולוטי שלא מסוגל להחטיא, אפילו אחרי התעלפות מפחידה בסגנון האנק גאת'רס UNLV. ההתעקשות על הכדרורים של אלברט אוליבר איפשרה לירושלים להתמקד בו ולסגור טוב את הצבע.
מנגד, השימוש של פיאניג'אני בפיטרסון, שמותח את הצבע ומפנה מקום לסטודמאייר, היה מצוין. ליאור אליהו הזכיר מדוע בעצם קשה לו ברמות האלה. כמו בימים שלו במכבי עם סופו, היעדר קליעה מרחוק מוביל לצפיפות ומקשה על סנטר דומיננטי להתבטא. יותם הלפרין ממשיך לשמש כגורם מאזן ומרגיע, ומבצע פעולות גדולות בזמנים קריטיים. נוח לו שלא הכל עליו, והוא גם מייצר אווירה טובה על הספסל ובחדר ההלבשה. בכלל, נדמה שהסגל כרגע מדויק ושמח, וכל אחד תורם את חלקו בחדווה וללא בעיות אגו.
ולגבי סיפור הישראלים. תרומתם של הלפרין ואליהו היתה אתמול צנועה: 33 דקות, תשע נקודות (של יותם) וחמישה ריבאונדים (של אליהו). כשהמשחק ביום שישי בלילה זה כבר נותן הרגשה של ניתוק מוחלט מהמסורת הישראלית ואפילו היהודית. האמריקניזציה בקבוצות הישראליות הגדולות תמיד גררה ביקורת חריפה אבל חייבים לשים כאן שלט: "לא רלוונטי!". לפחות עד סיום העונה הזו, המטרה היחידה שמעניינת היא הכרטיס ליורוליג.
וכן, בעונה הזו, המטרה מקדשת את האמצעים, גם אם הם צורמים לעיניים. פילטר הכניסה ליורוליג התהדק והצטופף. הפועל ירושלים כמועדון, עם הארנה, הקהל, האמצעים והחזון של בעליה, פשוט חייבת להיות שם. בסופו של דבר זה יתרום לכדורסל הישראלי תרומה אדירה. האם הישראלים לא מספיק טובים? שוב, לא רלוונטי. קודם שיעלו, אחר כך נדבר. המבחן הישראלי יגיע כשהקבוצה תשחק ביורוליג. האם תחזיר את רפי מנקו? האם תגדל ישראלי בכיר בשורותיה? אבל עכשיו, שישחקו גם חייזרים. העיקר שתעלה.
ביקורת מרומזת נשמעת מדי פעם כלפי סימונה פיאניג'אני, בעיקר על מבנה ההתקפה העומדת של ירושלים. ואכן היא לא מגיעה למשחק מסירות מספיק טוב שהיה יכול לשפר את המשחק העומד שלה. אבל הקבוצה ממשיכה להשתפר ברמה האסטרטגית: הרוטציה שלה התייצבה והפכה למדויקת, האיזון בין השימוש באמארה סטודמאייר בצבע לבידודים של ג'רלס וההפגזות של דייסון הגיע לרמה גבוהה ומתמשך לאורך כל המשחק, והכי חשוב: לקראת שלבי ההכרעה של העונה, כל השחקנים נמצאים בכושר מצוין, פיזי, מנטאלי ומקצועי. ההשוואה למכבי תל אביב אינה נדרשת אבל מעניינת. מאמנים בדרג הזה מסתכלים על התמונה הכוללת, ועל הדברים הגדולים שמכריעים קמפיינים, ולא רק על משחקים בודדים. ובדיוק עבור היכולות האלה הונחת כאן מאמן עם ניסיון אירופי עשיר, שיתאים לחזון והחלום של הבוס. עוד שניים, ועברנו לעולם חדש.
לפנייה לכתב/ת 
