ביקורת סרט: "הכל שבור ורוקד" - הלם קרב זה לא רוקנ'רול
סרטו של נוני גפן ובכיכובו מנסה להכניס אותנו לתוך עולמו של הלום קרב, שהופך לתופעת רוק. למרות פסקול סוחף עם להיטי אייטיז כמו "אל תדליקו לי נר" ומשחק חינני של דודו טסה, הטיפול בנושא הטעון לא מספיק משכנע
"הכל שבור ורוקד" הוא שם מקורי ויפה (הלקוח מ-"Ghost Song" של הדלתות) לסרט שמבטיח יותר משהוא מקיים. סרטו השני של נוני גפן – במאי-תסריטאי ושחקן ראשי – הוא, על פניו, סאטירה מרירה שנדמית כמו גרסת הרוקנ'רול של "להיות שם", ספרו השנון של יז'י קושינסקי על גנן רפה שכל שנהיה מועמד לנשיאות ארה"ב (ובמציאות של היום זו כבר חדלה להיות בדיחה...).
גפן, כאמור, מגלם בסרטו את הגיבור ששמו כשמו, נוני. בסצינת הפתיחה, המבוימת למרבה הצער ברשלנות (ואולי מוטב שהייתה מסולקת בעריכה), נפגע הנגמ"ש שלו במהלך פעילות מבצעית בעזה, חבריו נהרגים והוא עצמו לוקה בהלם קרב.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
על פניו, "הכל שבור ורוקד" מבקש להכניס אותנו אל תוך עולמו של הלום קרב, נושא בו עסקו כמה סרטים ישראליים בשלהי שנות ה-80 ("בצילו של הלם קרב" בבימוי יואל שרון ו"רסיסים" של יוסי זומר). שמו של הסרט וכמה מוטיבים חזותיים כמו גִרעון המסך אמורים לשמש ביטוי לכך. מבחינה זו, קשה לומר שסרטו של גפן הוא הצלחה.
זעקות השבר של הגיבור בשנתו, חוסר האונים שמדגמנים הוריו ומבט אלף היארד שלו (מונח המתייחס אל מבטם החלול והלא ממוקד של הלומי קרב) מבוצעים בצורה חובבנית למדי. אף דמותו הסתמית של הפסיכולוג המטפל בו (יוסי מרשק) אינה מעוררת תחושה של רצינות בכל הנוגע לטיפול בנושא. אדרבא, ניכרת אפילו מידה של נצלנות.
מצד שני, עיסוקו של הסרט באדם חסר כל כישרון מוזיקלי ההופך למייצג של איזה "משהו" אותנטי – הוא אפילו כובש את לבו של מפיק מוזיקלי מצליח בשם ניצן זעירא (דביר בנדק מגלם דמות אמיתית) – מטעין את הסרט במשמעות מטרידה. האם נוני גפן, היוצר באמצעות האיש שהוא משחק, מבקש לומר משהו על עצמו ועל הסרט שאנו צופים בו? ואולי, בגישה חתרנית פחות, הסרט הוא סאטירה על חברה שבה כל אפס יכול להיות גיבור תרבות?
מכל מקום, העובדה ששיריו של נוני הם גרסאות כיסוי לשירי הקליק ("אל תדליקו לי נר") והחברים של נטשה ("אם כבר לבד") – הופכת את הסרט למעין הצדעה לפסקול המוזיקלי של דור שלם. כבמאי, גפן מעניק לסרטו סגנון פסיכדלי, וסגנון זה (הנתמך בעבודת הצילום של זיו ברקוביץ'), שיש בו אכן משהו "שבור ורוקד" – מבטא את עולמו של צעיר שהולך לאיבוד בתוך הפנטזיה שברא לעצמו.
הבעיה היא שדמותו של נוני-אמנון, לפחות כפי שגפן מגלם אותה, נותרת ריקנית וחלולה, וצדדיה האפלים והנרקיסיסטיים אינם מעיקים כפי שהיו צריכים להיות. הדברים באים במיוחד לידי ביטוי ביחסיו עם שתי נשים צעירות: תיירת גרמניה (ביה ברוקס) שהוא פוגש ומתעקש שהיא מישהי אחרת, וסטודנטית (גאיה טראוב) שבגלגולו הקודם היה מאוהב בה.
הדמויות הללו הן בעיקר דימויים נשיים מעליבים (על אחת מהן הוא משתין בשנתו ולשנייה הוא מציע שישיא אותם כלב...). אם יש בהן משהו שאמור להשליך באופן רפלקסיבי על התודעה שבראה אותן – הנקודה הזו הוחמצה. וכך, הדמות המשמעותית בסרט היא זו של רותם, מוזיקאי מוכשר המבקש לפרוץ אך מוצא את עצמו בצלו של "אמנון". דודו טסה מגלם את הדמות הזו בחן ובשכנוע.
זהו סרטו השני של גפן אחרי "לא בתל-אביב" (2012), שמציב אותו כאחד הקולות הבולטים בקולנוע העצמאי שנעשה פה. אך מה לעשות שמאז הלך ודעך מה שזכה אז לכינוי "קולנוע פרינג'", ו"הכל שבור ורוקד" כבר נוצר במסגרת ממוסדת יותר – כזו שתובעת פחות סלחנות לפגמיו. הסימפטיה המסוימת שהוא מעורר אינה מספיקה, ובסרטו הבא גפן יצטרך להוכיח שהוא יותר מהפנטזיה שהוא מציע כאן.
