המדעניות פורצות הדרך מישראל - שנשכחו

אור לגויים: החוקרת שהצילה את ענף ההדרים

כמעט מאז ראשית הציונות, היה ענף הפרדסנות לאחד הסמלים של החקלאות בארץ ישראל, וגם לאחד מהעוגנים הכלכליים שלה. בשנות ה-30 למשל כ-75 אחוזים מהייצוא מארץ ישראל היה של פירות הדר, בעיקר תפוזים ואשכוליות. אבל תהילת העולם חלפה עם השנים. תמורות כלכליות וחברתיות הורידו את הענף מגדולתו, ובשנות ה-70 הוא נקלע למשבר עמוק. אחת האחראיות ליציאתו של הענף מהמשבר הייתה הגנטיקאית עליזה ורדי.

עוד כתבות באתר מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן:

למה אסור לנקות את האזניים במקלוני צמר גפן?

איך ראש גפרור הופך להיות מגנטי?

אבעבועות רוח: לא סיבה למסיבה

הכל על מדע באפליקציה של מכון דוידסון - להורדה באייפון ובאנדרואיד 

ב-1973 מונתה ורדי לעמוד בראש המיזם להשבחת הדרים במכון וולקני. עם העמקת המשבר בענף הפרדסנות, הבינו במכון שיש להתרכז בחדשנות, ובשנות ה-80 עמדה ורדי בראש צוות ההשבחה שהיה אמון על פיתוח זני הדר חדשים. אחד האתגרים שהחוקרים התמודדו עמם היה פיתוח זנים של פירות חסרי זרעים (בלי גרעינים) שהיו מבוקשים באירופה.

(אילוסטרציה: Shutterstock)

ורדי המשיכה את עבודתו של פרופ' פנחס שפיגל, שעמד לפניה בראש צוות ההשבחה, והתמקדה בעיקר בפיתוח זני קלמנטינות ומנדרינות. בין השאר היא הובילה את פיתוח הזנים נובה (המשווק בחו"ל בשם Suntina), אורה, שני, מירב, ראשון ומור. גולת הכותרת של פיתוחיה היה זן הקלמנטינות אור, המאופיין בפרי מתוק וטעים במיוחד, קל מאוד לקילוף, כמעט נטול גרעינים, ולא פחות חשוב - הוא מבשיל מאוחר יותר מזני קלמנטינות אחרים. גם בחודש אפריל, כשעונת ההדרים כבר למעשה הסתיימה, עדיין אפשר לקטוף ולשווק קלמנטינות אור.

פיתוח ה"אור" הושלם בתחילת שנות ה-90 והיה כישלון חרוץ. הקלמנטינות אמנם היו טעימות, אבל הפירות היו קטנים ולא מושכים מבחינה חיצונית, והעצים הניבו יבול מועט שלא השתלם לחקלאים. הפתרון לבעיה היה פשוט יחסית, ביצוע חתך בקליפת הגזע ("חיגור") גרם לכך שיותר סוכרים נשארו בחלק העליון של העץ, והביא לפירות גדולים יותר ולתנובת פרי גדולה.

(צילום: shutterstock)

בשנות ה-90 גידלו רק חקלאים מעטים את האור, אבל מראשית שנות ה-2000 גילו אותו מגדלים רבים נוספים, בעידוד משרד החקלאות, וחל זינוק בגידול. כיום פרדסי "אור" משתרעים על יותר מ-50 אלף דונם והקלמנטינות המתוקות מיוצאות למדינות רבות בעולם, בעיקר במערב אירופה, אך גם בצפון אמריקה, רוסיה ואפילו יפן. בשנת 2014 הגיעו הרווחים מייצוא ה"אור" ל-350 מיליון שקל בשנה - יותר משליש ההכנסות מכלל ייצוא ההדרים מישראל.

ראויה לפרס ישראל

"לולא אור, ענף ההדרים הישראלי היה נכחד. האור הציל את ענף ההדרים וחלק גדול מזה נזקף לזכותה של ורדי", אומר כרמי. "היו צרי עין שהתנכלו לה, לא הסכימו עמה שכדאי להתעקש על הזן הזה, אבל היא לא ויתרה, והיא סבלה הרבה בשל כך. לא היה קל להחדיר את הזן הזה, אבל היא התעקשה ובסופו של דבר הייתה לה עדנה כשהכירו בצדקתה".

ורדי הכניסה שכלולים רבים בתחום השראת המוטציות כדי לברור את הזנים בעלי התכונות המבוקשות ביותר. "היא שכללה טכניקות קיימות והחדירה טכניקות חדשות", אומר כרמי. "היא גם גילתה מנגנון הורשה של חוסר זרעים, שבזמנה לא היו דרכים לחקור אותו ולפתח אותו. אף על פי כן, היא הצליחה לגלות שיש כנראה גן יחיד שאחראי לכך, ובטכנולוגיות שיש לנו כיום אנו ממשיכים את העבודה שלה, ומשתמשים בפיתוחים שלה בפיתוח זנים חדשים נטולי זרעים ביעילות רבה יותר".

ורדי מונתה ב-1998 למנהלת המחלקה להשבחה וגנטיקה של עצי פרי, ובשנת 2001 פרשה לגמלאות, זמן קצר לפני ההצלחה המסחררת של ה"אור". היא זכתה בפרס החוקרת המצטיינת של מועצת הצמחים, ובשנת 2011 הוענק לה אות קנט לחקלאות פורצת דרך. בשנת 2014 הלכה לעולמה לאחר מאבק בסרטן.

"עליזה הייתה אישה מופלאה ונפלאה, שתענוג היה לעבוד עמה", כתבו חבריה לעבודה בדברי ההספד. "גם בעשור האחרון כגמלאית, הייתה בעניינים ושמחה לעזור בעצה ובניסיונה הרב". לדברי כרמי, אפשר שהיא הייתה ראויה להכרה רבה עוד יותר. "הייתי שמח מאוד אם הייתה מקבלת את פרס ישראל. יש לה תרומה אדירה לענף ההדרים, ויכול להיות שזו החמצה שהיא לא קיבלה את הפרס".

גם בלי הפרס העניקו לה עמיתיה את הכבוד הראוי למי שפיתחה זנים רבים של הדרים, וקראו על שמה את זן האשכולית "עליזה" - הכלאה של פומלה ומנדרינת "אורה", המניבה פרי בגודל של אשכולית מתוקה, חסר זרעים, קל לקילוף וטעים מאוד. יתרה מזאת, "עליזה" היא אשכולית בטוחה למאכל למי שנוטלים תרופות להורדת רמות הכולסטרול. פומלות ואשכוליות מכילות פורנוקומרינים, המשבשים את פעילותו של אנזים האחראי על פירוק התרופות האלה. בלי פירוק, רמת התרופות עולה מאוד, ועלולה לגרום להרעלה. "ורדי התחילה בפיתוח הזן ואני המשכתי את עבודתה", אומר כרמי, "לכן החלטנו לקרוא אותו על שמה. אולי זו תהיה האשכולית העתידית".

פיתחה את התרופה, לא את הקריירה

בכל רשימה של ההמצאות הישראליות החשובות ביותר, יש לתרופת הקופקסון מקום של כבוד. התרופה המעכבת את התקדמותה של מחלת הטרשת הנפוצה משווקת בעשרות מדינות בעולם, והניבה מיליארדי דולרים לחברת "טבע", שהחזיקה במשך שנים בזכויות הבלעדיות עליה.

ב-1996 אישר מינהל המזון והתרופות האמריקאי את התרופה לשיווק, על סמך פטנט שרשמו יותר משני עשורים קודם לכן שלושה מדענים ממכון ויצמן. שני הבכירים שבהם, פרופ' מיכאל סלע ופרופ' רות ארנון, היו לדמויות מפורסמות בעולם המדע, זכו בפרסים יוקרתיים בהם פרס וולף, פרס רוטשילד ופרס ישראל. אך הצלע השלישית בפיתוח נותרה בצל, ולא חלקה את תהילתם של שני האחרים.

דבורה סביצקי נולדה בתל אביב ב-1941 להורים שעלו מפולין בשנות ה-30. היא גדלה בתל אביב, וכבר בתיכון התחילה להתעניין במדע, ולמדה במגמה ביולוגית. בשירותה הצבאי הכירה את חיים טייטלבוים, לימים קצין בכיר בצה"ל, והם נישאו ב-1962. דבורה טייטלבוים למדה ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב וסיימה ב-1966 את התואר השני. לאחר מכן עברה למכון ויצמן למדע, והחלה בלימודי דוקטורט אצל פרופ' רות ארנון במחלקה לאימונולוגיה.

דבורה טייטלבוים(צילום באדיבות משפחתה)

הקבוצה עסקה אז בחקר התגובה החיסונית ובין השאר חיפשה דרכים להשרות בחיות מעבדה את המחלה המכונה EAE (קיצור של Experimental Autoimmune Encephalomyelitis), מעין מודל של מחלת הטרשת הנפוצה, שבה תוקפת מערכת החיסון של הגוף את המיאלין, השכבה השומנית העוטפת סיבי עצב, מבודדת אותם ומאפשרת את הולכת האותות החשמליים.

"הצלחנו להראות במחקרים כי אפשר לייצר תגובה חיסונית נגד חומרים שומניים כמו מעטפת המיאלין", מספרת פרופ' ארנון. "בהמשך, כשזוהה חלבון מסוים מנוזלי המוח והשדרה הגורם למחלת המודל, והתברר לנו שהוא מאוד בסיסי, החלטנו לנסות לייצר חלבונים מלאכותיים קטנים וקצרים שיגרמו את אותו אפקט, ואז נוכל לבחון כיצד הם עושים זאת, ולדעת אם רמת החומציות או הבסיסיות שלהם אכן משפיעה על התפתחות המחלה. אז גם צורף כמנחה פרופ' מיכאל סלע, שהתמחה בייצור חלבונים קצרים כאלה".

טייטלבוים הופקדה על פיתוח חלבונים קצרים כאלה שיעוררו בחיות מעבדה את מחלת EAE. במשך יותר משנה היא בדקה חומרים שונים, וניסתה לראות כיצד הם נקשרים לשומנים, אבל כל מאמצי הפיתוח עלו בתוהו, והחומרים שהזריקה לא גרמו למחלה. זה הוביל אותה ואת המנחים לחשוב שאם החלבונים המלאכותיים האלה אינם גורמים למחלה, אולי הם יוכלו להתחרות עם החלבונים שכן גורמים לה. הגישה הזאת התבררה כיעילה הרבה יותר. עד מהרה זיהו החוקרים קבוצה של כמה חלבונים קצרים, שקיבלו את הכינוי קו-פולימרים, שנראה כי אכן היו יעילים נגד EAE. אחד החומרים האלה, קו-פולימר-1, היה יכיל במיוחד גם במניעת המחלה, אם הוזרק לפני החלבון הגורם לה, וגם בדיכוי המחלה אם הוזרק לחיה שכבר סבלה מהתסמינים.

החומר הזה הוא שהיה בהמשך ל"קופקסון" של חברת טבע. ב-1974 סיימה טייטלבוים את הדוקטורט, ועד אז הספיקו החוקרים לרשום פטנט על החומר, בחלקים שווים בין שלושתם: סלע, ארנון וטייטלבוים. "הדוקטורט שלה היה בעצם הבסיס לפיתוח הקופקסון. לכן היא רשומה על הפטנט בחלק שווה", אומרת ארנון. "הייתה לה תרומה פנטסטית לפרוייקט הקופקסון, גם בעבודת הדוקטורט שלה וגם בשנים הבאות. זה היה הפרוייקט שלה".

צבא נגד פרופסורה

לאחר סיום הדוקטורט ויתרה טייטלבוים על השתלמות בתר-דוקטורט. "גידול הילדים היה חשוב לה מאוד, ורוב הנטל נפל עליה מכיוון שאבינו שירת תקופות ממושכות רחוק מהבית", אומרת בתה של טייטלבוים, שגית שירן. "הקריירה הצבאית שלו מנעה ממנה את האפשרות לצאת לחו"ל כפי שעושים מדענים רבים בשלב הזה של הקריירה".

היא נשארה במכון ויצמן והמשיכה לעבוד על הקופקסון כעמיתת מחקר במחלקה לאימונולוגיה. כשהחלה חברת טבע לפתח את הקופקסון כתרופה, שימשה יועצת לחברה, וסייעה להם בתכנון וביצוע המחקרים והניסויים. "ייתכן שהעובדה שוויתרה על בתר-דוקטורט הייתה לטובה, אומרת ארנון. "יכול להיות שבנסיבות כאלה הייתה עוברת לחקור נושא אחר, ולא הייתה שותפה בפיתוח התרופה".

בסופו של דבר יצאה טייטלבוים רק ב-1980 להשתלמות של שנה באוניברסיטת טאפטס בארצות הברית, אבל זה כבר היה מאוחר מדי בשביל לצאת לדרך אקדמית עצמאית. היא אמנם עברה מדירוג מהנדסים למעמד של מדען סגל, אך הדרך להפוך בעצמה לראש קבוצה, להדריך תלמידי מחקר ולהגיע לדרגת פרופסור כבר הייתה חסומה בפניה. היא המשיכה לעבוד על פרוייקט הקופקסון ומחקרים הקשורים בנושא כמעט עד מותה מסרטן ב-2008. לאחר מותה הקימו ילדיה לזכרה קרן מחקרים במכון ויצמן, התומכת בשיתופי פעולה בין המכון לבתי חולים.

"היא הייתה אשה חכמה, אבל מאוד צנועה, אף פעם לא עניין אותה להתבלט". אומרת שירן. "היא אהבה מאוד את עבודתה והייתה מדענית בנשמה. החשיבה בכלים מדעיים ליוותה אותה בכל דבר שעשתה, גם אם זה לתכנן טיול לחו"ל או להזמין אורחים לארוחת ערב". ארנון מסכימה עם האבחנה. "היא הייתה מדענית מהשורה הראשונה. מדענית בנפשה ובנשמתה. בנוסף היא הייתה נעימת הליכות וכולם אהבו אותה. גם במכון וגם כשעבדה עם 'טבע', היא ידעה לדחוף ולקדם דברים, אבל תמיד בנועם, וכך השיגה אפילו יותר מאחרים. בעלה היה אומר עליה שהיא דבורה רק עם דבש, בלי עוקץ".

מאמרים עם איינשטיין ותורנות חדר אוכל

ילדים שגדלו בקיבוץ משמר העמק בשנות ה-60 וה-70, לא היו מדמיינים כנראה שהאישה הנחמדה שעובדת במפעל הקיבוצי, מחלקת דואר בקיבוץ ומנגנת על פסנתר, הייתה שותפה לעבודתם של מדענים חתני פרס נובל. היא בצניעותה לא עשתה מזה עניין, ורק כשביקשו ממנה הסכימה ללמד מתמטיקה גם את ילדי הקיבוץ.

ברוריה קופמן (Kaufman) נולדה בניו יורק ב-1918, ובילדותה עלתה המשפחה לישראל, והשתקעה בתל אביב ולאחר מכן בירושלים. מגיל צעיר הצטיינה במדעים - בעיקר במתמטיקה - ובמוזיקה, והייתה פסנתרנית מוכשרת. אביה, יהודה אבן שמואל קופמן, היה חוקר חשוב במדעי היהדות, כונה לעיתים "שר התרבות" של המדינה שבדרך, ונודע בעיקר בזכות תרגום "ספר הכוזרי" לעברית. אחיה, שמואל קופמן, נהרג ב-1947 בשירותו בפלמ"ח, וזכור עד ביום בזכות קשר האהבה שלו עם הלוחמת זהרה לביטוב שנפלה אף היא לאחר מכן, סיפור שהונצח בספרה הידוע של דבורה עומר, "לאהוב עד מוות" ובמחזה "שמוליק של זהרה".

ברוריה קופמן (צילום: מתוך ויקיפדיה)

קופמן למדה מתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים וסיימה ב-1938. היא חזרה לארצות הברית, והמשיכה בלימודי מתמטיקה מתקדמים באוניברסיטת קולומביה. ב-1941 נישאה לבלשן זליג הריס (Harris), שכמוה גדל בארצות הברית ובארץ ישראל לסירוגין. ב-1947 קיבלה תואר דוקטור למתמטיקה, ויצאה להשתלם במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת פרינסטון. מחקריה עסקו בעיקר בפתרונות מתמטיים לבעיות פיזיקליות סבוכות. היא כתבה כמה מאמרים עם הפיזיקאי לארס אונסגר (Osanger, לימים חתן פרס נובל בכימיה, 1968) ובין השאר הייתה שותפה לעבודתו למצוא מודל מתמטי פשוט יותר למודל איזינג - מערכת נוסחאות מורכבות המתארות בעיקר את התנהגותם של חומרים מגנטיים ומסבירות תופעות כמו מעברי פאזה.

יחסות וסוציאליזם

קופמן עבדה בפרינסטון עם המתמטיקאי הנודע ג'ון פון נוימן (von Neuman), מאבות תורת המשחקים, מדעי המחשב ופצצת האטום, וחקרה עמו את אפקט מוסבאואר, העוסק בפליטה של קרני גמא מחומר מוצק . ב-1950 מונתה לעוזרת המתמטית של הפיזיקאי הנודע אלברט איינשטיין, תפקיד שמילאה על מותו של איינשטיין ב-1955. בשנים אלה תרמה את תרומתה לתורת היחסות הכללית, בשני מאמרים משותפים עם איינשטיין על היבטים מתמטיים של התיאוריה החשובה, וכן הייתה שותפה בכתיבת ספרו על המשמעות של תורת היחסות.

לאחר מותו של איינשטיין עסקה בסידור רשימותיו ומחקריו, ובשנת 1957 הצטרפה בעקבות בעלה לאוניברסיטת פנסיבלניה, שם השתתפה במחקר מתמטי בתחום הבלשנות. ב-1960 עלו בני הזוג לישראל וקבעו את ביתם בקיבוץ משמר העמק. קופמן שימשה פרופסור למתמטיקה במכון ויצמן למדע, וב-1972 עברה לאוניברסיטת חיפה. ב-1965, כשקיבלה האוניברסיטה העברית את עזבונו של איינשטיין, הייתה קופמן חברה בצוות שעסק בהוצאה לאור של כתביו המדעיים.

במקביל לעבודתם המדעית, היו בני הזוג הריס סוציאליסטים נלהבים ומסורים לעבודה בקיבוץ. זליג עבד במטעים וברוריה עשתה משמרות בפס הייצור של מפעל תמ"ה לייצור כלי אוכל מפלסטיק. כמו כן היא לימדה שיעורים פרטיים במתמטיקה לילדי הקיבוץ, ואהבה לנגן ולשיר באירועים של הקיבוץ. "האגדה, שיש לה שורשים במציאות, מספרת עליהם שכאשר נסעו לכמה שבועות למסע הרצאות בארצות הברית, הם היו מסוגלים לקטוע את מסע ההרצאות שלהם, ולטוס ארצה בשביל תורנות חדר אוכל בקיבוץ", סיפר אחד מחברי המשק לעיתון הקיבוצים "הזמן הירוק".

בשנות ה-80, כשבתם היחידה בגרה, עזבו בני הזוג את הקיבוץ וחזרו לארצות הברית, בעיקר בעקבות עבודתו האקדמית של הריס. קופמן שימשה פרופסור אורח בקולומביה ובאוניברסיטת אריזונה, לשם עקרה אחרי מות בעלה, ב-1992. ארבע שנים לאחר מכן נישאה לפיזיקאי חתן פרס נובל ויליס לם (Lamb), עמיתה מימי לימודיהם בקולומביה, אך הנישואים לא החזיקו מעמד. בערוב ימיה שבה קופמן לארץ והתגוררה בבית אבות בקרית טבעון עד מותה ב-2010 בגיל 92.

איתי נבו, העורך הראשי של אתר מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן