פנינה תשיר לנו סולו: בחזרה לקדם אירוויזיון
ההגייה הנכונה של דליה מזור, הכתף החשופה של ריטה, הפאייטים והמסרים הפמיניסטיים של פנינה רוזנבלום והתחושה שכולנו כאן ביחד, צופים בחגיגה אמיתית של מוזיקה ישראלית. חזרנו ללהיטים, לכוכבים הגדולים ולרגעים הבלתי נשכחים של הקדם אירוויזיון, כדי לנסות ולפצח את סוד קסמו והאם יש עוד סיכוי לקאמבק
במבט לאחור, קדם אירוויזיון 1983 היה קפסולת זמן לעידן תרבותי שאינו עוד. השמלה האדומה הנפוחה של דליה מזור, הדיקציה המוקפדת של המנחה שאיתה, דניאל פאר, וקאדר מתמודדים ששילב בתבונה בין חוד החנית של עולם הזמר העברי באותה תקופה, לבין מבצעים אנונימיים שעוד יזכו לרגע התהילה שלהם כמה שנים קדימה.
אילנה אביטל, אסנת וישינסקי, ריקי גל, ירדנה ארזי וזמר הליווי הצנום והלא מוכר של מיכל טל, משה דץ - כולם לקחו חלק באקסטרווגנצה השנתית הזו בתיאטרון ירושלים. ירדנה ארזי (מלווה בשרית סרי וורדינה כהן) הגיעה למקום השני עם "שירו שיר אמן". את הבכורה היא הפסידה כמובן ליריבתה המרה, עפרה חזה, ששרה "כן אני עוד חי" באירוויזיון עצמו במינכן, באקט שכולו אצבע משולשת למדינה המארחת, גרמניה.
ועל אף שלל אטרקציות (ביניהן ירון חדד, חבר להקת קסם שעוד נגיע אליו בהמשך) וייצוג נשי שהיום היינו יכולים רק לחלום עליו, את ההצגה גנבה אישה אחת. ולא סתם אישה. היא אמנם הגיעה למקום האחרון בתחרות, כמעט ביחס הפוך למידת העניין שעוררה השתתפותה בערב ההוא, אבל את השיר שלה עדיין שרים, שנים אחרי שהתחרות שכחה. הוא יהפך חלוצי כמעט - במונחי פמיניזם ישראלי. על הנייר הוא אולי היה המפסיד הגדול - אבל אם תשאלו את פנינה רוזנבלום, "תמיד אישה" שלה, הוא חתיכת סוס מנצח.
"תמיד אישה". בסוף היא ניצחה
"זה היה מדהים. כל המדינה ישבה להסתכל, במיוחד בגלל שאני הייתי שם", נזכרת רוזנבלום בהתלהבות, "הקדם היה אירוע ענק אז, ימים של ערוץ אחד בלבד והכי הרבה רייטינג שבן אדם יכול לבקש. הסקרנות סביבי הייתה ענקית, אנשים לא יצאו מהבית. לא הייתה עבודה לנהגי מוניות באותו היום, כי כולם רצו לראות את פנינה רוזנבלום שרה. היה כזה הד ענק עוד לפני שהגעתי. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. אני גאה בשיר, כי אני כתבתי אותו והלחנתי, ודני רובס וקובי אשרת עזרו בעיבודים ובייפוי שלו".
את בוחרת לזכור את הטוב, אבל בזמנו לא התאכזבת?
"התאכזבתי, אבל זה כמו שהתאכזבתי שבגלל שלושת אלפים קולות לא הכניסו אותי לכנסת. היו אמורים להיות לי ארבעה מנדטים, אם טומי לפיד לא היה רץ בזמן שלי ומשגע את כל המדינה. נכון שבאותו רגע זה קצת עצוב ויש לך ריקנות אחרי זה, אבל אני בן אדם שממלא את החיים שלו. זה רק ספורט, ואם יש לך רוח ספורטיבית ואופטימיות אתה תתגבר".
באיזה שלב הבנת שלמרות הזכייה - השיר הפך להיט?
"כשהתחילו להשמיע אותו ברדיו, ובמיוחד ביום האישה. אני שרה שם 'לא אמרתי שאבשל לך'. זאת אומרת, 'אני לא עוזרת הבית שלך'. כתבתי את זה לפני 34 שנים, כשמעמד האישה היה בשפל של השפל, לא כמו היום. עד היום אני מקבלת מאקו"ם כסף כל שנה על השיר הזה, זה מצחיק. לא בהכרח כל שיר שזכה הפך לשלאגר. יש הרבה מקרים של שירים שלא נבחרו והפכו להיות חזקים כמו השיר שנבחר ואולי יותר. גם בחו"ל, לא רק אצלנו. אני חושבת שכל התחרות הזו איבדה קצת משהו, זה לא מה שהיה. כולנו היינו מתיישבים מול הטלוויזיה ורועדים מהתרגשות. זה כבר לא אותו דבר".
בכל הנוגע למשפט האחרון - אפשר להזדהות עם רוזנבלום. כבר שלוש שנים שישראל שולחת לתחרות הזמר האירופאית את זוכי התוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון", ובכך למעשה בוחרת בנציגנו מתוך נבחרת של זמרים בתחילת דרכם, שמבצעים גרסאות כיסוי לקלאסיקות אהובות.
מהמקום האחרון לפנתיאון. "הלוואי"
פורמט "הכוכב" אמנם מצליח במונחי רייטינג, ויש הטוענים שאף הצליח להשיב את הקסם שאבד מעט לתחרות בקרב הקהל הישראלי, אבל בשבוע בו הוצג לעולם שירו של אימרי זיו שייצג אותנו בקייב, יש התוהים מדוע נמנעה מהצופה הישראלי חדוות ההאזנה לשירים נוספים, שגם אם לא היו זוכים בקדם התחרות אולי היו הופכים להיטי רדיו מיידיים - ובמקרים מסוימים אף לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית. כמו למשל "הלוואי" של בועז שרעבי, קלאסיקה ישראלית שבוצעה לראשונה בקדם אירוויזיון 1986 והסתפקה אז במקום האחרון, עם לא יותר מנקודה אחת.
"תן לי" של יגאל בשן, "התקווה" של ענת עצמון, "לשמוח ולרקוד" של האחיות יוספי. אפילו "שביל הבריחה", אחד השירים המזוהים ביותר עם ריטה, נכשל ב-1986 במשימה לייצג את ישראל בניכר. אם תרבות ריאליטי השירה של העשור וחצי האחרונים עזרה לאתר בעיקר מבצעים גדולים, אז עידן הקדמים (שנולד למעשה ב-1981 מפסטיבל הזמר והפזמון) הוליד, לצד רגעים בלתי נשכחים, גם כמה מהשירים הגדולים בפנתיאון הישראלי.
שמלה צהובה, כתף חשופה ולהיט על זמני. "שביל הבריחה"
"צריך למצוא איזושהי פלטפורמה חדשה כנראה, שתוכל להביא את היצירה לבמה הזו", אומר יזהר כהן, ששב אל הקדם במהדורת 1985, שבע שנים אחרי שהיה לישראלי הראשון שזכה באירוויזיון עם "אבניבי". לסיבוב ההוא הוא הגיע חמוש ב"עולה עולה", שנבחר גם הוא לייצג את ישראל. בין לבין הוא התמודד גם ב-1982 עם "אל האור" וב-1987 עם "מוזיקה היא נשיקה לנצח".
"כל היחסים של משפחת האמנים הישראלית השתנו", הוא מוסיף, "הדברים נהיו הרבה יותר אינדבידואליים. אנשים כבר לא יוצרים מוזיקה למען המדינה. אף אחד לא שר יותר על הירדן וים המלח. הטקסטים של השירים הפכו הרבה יותר רדודים. הפואנטה היא שהכל נעשה אך ורק למען רווחים כספיים, הכל הפך להיות מסחרי ואלוהים הוא הכסף. זה מרחיק מהתחרות מבצעים ותיקים יותר, רק בגלל האווירה הכללית. אם הייתה איזושהי נישה שהייתה מביאה יוצרים טובים כולם היו מצטרפים".
סביר להניח שלא הייתה לך סבלנות להשתתף בתוכנית ריאליטי כמו 'הכוכב הבא לאירוויזיון' כדי להגיע למעמד שוב.
"תראה את השם של זה. בתוך הנישה תמיד יצאו תגליות חדשות שהאמינו בהן, אבל אין אף גוף תקשורתי בישראל שהמוטו שלו הוא הערך של הזמר העברי והתרבות הישראלית. הערך הוא כסף. זו בכייה לדורות. אני מנסה לחשוב ישירו עוד עשר-עשרים שנה כזמר עברי".
היו גם שנים שהוא לא זכה. יזהר כהן ב"אל האור"
"לדעתי, קדם האירוויזיון הוא פורמט יותר חזק מכל ריאליטי. היום פה אתה מקבל את הכוח של הטלוויזיה, שמשדרת אותך כל שבוע. אבל אחרי זה אתה נעלם". את המילים הללו אומר דורון מזר, משועלי הקדמים הותיקים והמנוסים. בשנות השמונים הוא לקח חלק בלא פחות מארבעה קדמים. בשלושה מתוכם הגיע למקום השני. חלק מהשירים הפכו עבורו לקטעי חובה בהופעות, וחלקם הפכו מוכרים יותר מאלו שנשלחו כנציגים הישראליים בתחרות.
"השתתפתי בקדם עם השיר 'נגני לי בללייקה', שזכה במקום השני, וזה שיר שאני מופיע איתו לכל אורך השנים בהופעות שלי", הוא נזכר בקדם של 1986, בו זכה "יבוא יום" בביצוע של שרי צוריאל ומוטי גלעדי. "גם 'ריח וצבע' הגיע למקום שני וזה שיר שאני מופיע איתו. זה לא מתסכל, כי אני לוקח דברים כמו שהם, אבל אם השיטה הייתה אז כמו היום, שבה הציבור בוחר בסמסים והמנצח לא נקבע בנקודות שיפוט, אין לי ספק ש'בללייקה' היה זוכה בהפרש אדיר. אנשים בכלל לא זוכרים את המקום הראשון".
על השאלה אם היה מנסה להתמודד היום הוא לא לגמרי מצליח לענות. "זה נורא היפותטי. יכול להיות שכן, אם היה לי שיר טוב. זה הכל עניין של שיר. בוא נאמר שאני די מרגיש שמיציתי את נושא הקדם-אירוויזיון, אבל אם היו מקיימים והיה נוחת עליי באותה תקופה שיר חזק, יכול להיות שזה היה גורם לי ללכת. עקרונית אני כבר לא כל כך בעניין".
מי בכלל זוכר את המקום הראשון? "נגני לי בללייקה" של דורון מזר
מי שנמצא רחוק היום מתחום המוזיקה הוא אותו ירון חדד. חדד השתתף בחמישה קדמים, לא ניצח באף אחד מהם, אבל הפך לאחד הבולטים ב-1992, כשהפסיד את המקום הראשון ל"זה רק ספורט" של דפנה דקל, עם שירו "זודיאק", שהיום כבר ניתן להגדירו כקלאסיקת ניינטיז מוקדמת. "לכולם היה ברור שזודיאק היה מגיע לזכות במקום הראשון", אמר חדד בראיון ל-mynet ב-2009, "למרות שגם בלי הזכייה הוא תפס ותופס עד היום. אפילו עשו לו רמיקסים במועדונים בחו"ל".
"מאוד נהניתי בתקופה הזאת, שנמשכה עד 95'", הוא מוסיף. "בלבי ידעתי שיום אחד זה ייגמר, כי אני לא עשוי מהחומר שדורש מעצמך להמציא את עצמך, להתחבר לאנשים הנכונים. הגעילה אותי התחושה שאני צריך לחזר, לעשות דברים שאני לא אוהב כדי לקדם את עצמי. פתאום קם דור חדש שהזיז אותי הצידה והייתה לי תחושה שעבר זמני".
"אין טעם לעשות את קדם האירוויזיון כמו שהוא הופק בשנים האחרונות בישראל", אומר אלון אמיר, אושיית אירוויזיונים, מומחה בתחום ומי שחתום על הספר החדש, "שלוש דקות של נצח" שעתיד לצאת בקרוב. "זה צריך להיות ברמה הגבוהה ביותר, גם מבחינת האמנים, גם מבחינת הנאמברים שיש, האולם, הצילום. זה אומר בעיקר השקעה כספית. צריך לעבוד על כך שהיוצרים הטובים ביותר יכתבו שירים, שהזמרים הטובים ביותר יבואו ויתחרו לצד זמרים פחות מוכרים. צריכים שמות גדולים, וחייבים להפוך את זה לאירוע - בין אם יחיד או בחצאי גמר וגמר. זה צריך להיות ברמה הכי גבוהה שיכולה להיות, על מנת שגם השירים שלא זוכים יושמעו אחר כך בתחנות הרדיו ויהפכו להיות להיטים, כמו בשנות ה-80' וה-90'".
הגיע לו לזכות? "זודיאק"
"אני רואה מה קורה בשבדיה", מוסיף עמיר. "יש 28 שירים שמתמודדים שם בגמר, וכעשרה מהם הופכים ללהיטי ענק מוכרים, שהזמרים מופיעים איתם אחר כך לאורך כל השנה. המטרה שם היא לאו דווקא לזכות. זה פשוט האירוע המוזיקלי הכי גדול שם. הקדם בשבדיה חשוב יותר מהאירוויזיון עצמו".
עמיר מדבר על תקצוב, השקעה, תכנון לטווח רחוק ועלויות הפקה גבוהים. אבל בפועל, שנותיו האחרונות של הקדם - בין אם כזה בו נבחר זמר מבין רבים או דווקא בפורמט של זמר אחד ומספר שירים לבחירה, לא עשו עם המוסד. זכורה במיוחד מהדורת 2011 של האירוע, שהייתה כולה פיאסקו במונחי הפקה, מופת לתכנון לקוי וחגיגת טראש שכולו זועק טלוויזיה רעה.
אסון הפקתי. קדם אירוויזיון 2011 - המיטב
"כל הקדמים בשנים האחרונות לא היו ברמה האירופאית הגבוהה שאני מכיר", הוא מסביר. "הם צולמו באולפנים נורא קטנים, עם לא יותר מדי מצלמות או זמן להתכונן. אין שום אפקטים על הבמה ופשוט אין לך את האפשרות, הזמן והיכולת להכין שיר כמו שצריך. זה חלק מהעניין, שזה אירוע שאתה משתתף בו ויום למחרת אף אחד לא מדבר על זה.
אולי זה קשור גם לחוסר עניין של הישראלים בתחרות? התחרות תמיד נתפסה כפוליטית, ובניגוד לשנות השבעים, השמונים והתשעים - אנחנו לא בצד הנכון של המפה.
"בולשיט. כשנשלח שירים ממש טובים ומושקעים נגיע למקומות טובים. נכון, יש פוליטיקה וכן, היא משפיעה. ועדיין קשה לי להאמין שעקרת הבית הממוצעת במלטה או בהולנד לא תצביע לישראל בגלל פוליטיקה.
הרבה לפני האחיות מלול. "לשמוח ולרקוד" של האחיות יוספי
"חלק נוסף בבעיה זה תחנות הרדיו שלא משדרות את השירים, ויש תמיד שירים טובים, לא רק השיר שזוכה, אבל כדי שהתחרות תילקח ברצינות צריך להשקיע כסף. זה לא עובד אחרת. השבדים עושים את זה באולפן של 30 אלף איש, האסטונים עושים את זה באולם בו ערכו את האירוויזיון כשאירחו אותו. הם מביאים שופטים בינלאומיים וקטעי קישור מושקעים - וזו מדינה קטנה פי 5-6 מישראל. הכל תלוי ביחס של רשות השידור המקומית לתחרות הזו".
ובאשר לרשות המשדרת - ובכן, זו במשך שנים הייתה כמובן הערוץ הראשון. ליואב גינאי, האמון על מחלקת התרבות ברשות השידור, יש הסבר להיעדר ההשקעה באירוע בשנותיו האחרונות, המרתו בפורמט הריאליטי ואולי גם בשורת תקווה.
"לאורך כל השנים, מתחילת ההשתתפות שלנו באירוויזיון, היו מספר שיטות בחירה שלסירוגין עלו, נוסו והשתנו", הוא אומר. "גם הקדם, על סוגיו השונים, לא היה רציף, וכמוהו גם הוועדות השונות. הסיבה בגללה לא התקיימו קדמי-אירוויזיון בשלוש השנים האחרונות היא בעיקר מצבה הכלכלי הקשה של רשות השידור, שלא איפשר את הדבר הזה. ואז יצרנו קשר עם שידורי 'קשת' שעזרו מאוד בהעצמת המותג שנקרא אירוויזיון, והדבר הזה הוכח מבחינת הרייטינג של האירווזיון.
אפילו לא מזוהה עם התחרות. "תן לי" של יגאל בשן
וגם הדיר, בסופו של דבר, אמנים ותיקים מהתחרות.
"קשה לי להאמין שגם בעתיד יהיו שמות גדולים בקדמים. זמרים ותיקים וגדולים לא אוהבים כבר כל כך להתחרות, ואפשר להבין אותם בעניין הזה. הם בעיקר לא אוהבים להפסיד. כל שיטות הבחירה הצליחו וכולן גם נכשלו - תלוי איך אתה מסתכל על זה. חלקן הניבו אפילו זכיות באירוויזיון, אבל אני חושב שכל סצנת המוזיקה השתנתה, בכל העולם. מדורת השבט המוזיקלית בעצם כבר לא קיימת. ערבים כמו פסטיבל הזמר, בהם כל המשפחה הייתה מתאספת, כבר לא קורים היום, אז קשה להאמין שזה יחזור לימים ההם. ככלי שמייצר שירים חדשים ומוסיף שירים לפסקול הישראל, זה בהחלט חסר. אני מסכים שחבל שאין קדמים ומקווה שבהמשך עוד יהיו. בעיקרון אני מאמין שזה יחזור".
