ביקורת סרט: "לאבינג" - האהבה שניצחה את הגזענות
"Loving" הוא שם המשפחה של הזוג המעורב ריצ'ארד ומילדרד, וגם מה שמאפיין יותר מכל את מערכת היחסים ביניהם. הם פשוט מאוהבים, רק שבשנת 1958 במדינת וירג'יניה נישואים בין שחורים ולבנים הם עברה על החוק. כוחו של הסרט, המבוסס על סיפור אמיתי, הוא לא בהתמקדות במאבק המשפטי שלהם, אלא בפשטותו של הקשר האינטימי בין גבר ואישה
ב-1958, כאשר בני הזוג ריצ'ארד (ג'ואל אדגרטון) ומילדרד (רות' נגה) לאבינג התחתנו, נישואי תערובת היו מוגדרים כעברה פלילית ב-24 מדינות בארה"ב. בהתאם לכך הם נרדפו על ידי אנשי החוק של מדינת וירג'יניה ונאלצו לעזוב לוושינגטון. ביוני 1967, כשההכרעה הסופית בתיק "לאבינג נגד (מדינת) וירג'יניה" הגיעה לשופטי בית המשפט העליון, עדיין נותרו 16 מדינות שבהן האיסור נותר בתוקף.
רק לפני שבועות ספורים, כשבראש ארה"ב עמד נשיא שחור, קל היה לשכוח את עומק הדיכוי הגזעני שהיה לפני פחות מחצי מאה. כיום, כשקהילת הלהט"בים עדיין נלחמת על זכותה להתחתן, והלכי הרוח הגזעניים זוכים לתחייה מחודשת, הסיפור על בני הזוג שנלחמו למען הזכות להתחתן נושא חשיבות מיוחדת. ובכל זאת, "חשוב" ו"צודק" לא הופכים סרט לראוי לצפייה. כמו סרטים נוספים שעוסקים במאבקים מוצדקים, גם "לאבינג" ("Loving") צריך להיזהר מלהפוך את הדמויות לפלקטיות של "טוב" ו-"רע", ואת המאבק לאוסף של מניפולציות רגשיות.
מבחינה זו נדמה כי האיפוק והעדינות של הזוג לאבינג, כמו גם המאבק האישי על זכותם לקיים את האינטימיות שלהם, מנחים את הבמאי והתסריטאי ג'ף ניקולס בבואו להציג את סיפורם. בני הזוג הם הדבר הרחוק ביותר מאקטיביזם לוחמני. האהבה שלהם טבעית עבורם ומוצגת בפשטותה על ידי ניקולס, שלא מפספס את המחוות הקטנות המעידות על עומקו של הקשר. כוחו של הסרט הוא לא בהיותו על "המאבק", אלא על הפשטות השלמה של האהבה. שמו של הסרט הוא לא רק הצבעה על שם המשפחה ושם התיק המשפטי, אלא על הדבר העמוק שממנו הכל נובע.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
הסצנה הראשונה מתרחשת בלילה. קלוז-אפ בפרופיל על פניה של מילדרד כאשר היא מבשרת לריצ'ארד שהיא בהריון. שוט התגובה לוכד אותו ברגע של הפתעה שהופך לחיוך גדול. בהיותו אדם מופנם ושתקן הוא לא אומר דבר, אבל היא מחייכת וצוחקת בהקלה לעברו. רק אז ניקולס מתרחק ומראה את שניהם ישובים האחד ליד השנייה בחזית מוגבהת של בית פשוט, הם מחזיקים ידיים ורגליהם משתלשלות מטה כאילו היו שני ילדים.
פתיחה זו מכילה בתוכה את כל המאפיינים הסגנוניים המוכרים מסרטיו הקודמים של ניקולס ("הסיפור של מאד") – מבחינת הרגישות לטבע, במיוחד הטבע של מדינות הדרום, והמקום של האדם בו. פתיחה זו מציגה גם את ההחלטות המהותיות שלקחו נגה ואדגרטון בבואם לגלם את הדמויות. אדגרטון, שמעצב דמות מופנמת שתקנית ורגישה - גבר שמונע על ידי אהבתו ויחוש תסכול עמוק כאשר ירגיש שהנסיבות לא מאפשרות לו לדאוג לאשתו כפי שמגיע לה. נגה, שהייתה מועמדת לאוסקר, חושפת בהדרגה צדדים נוספים של אישיותה ככל שהמאבק המשפטי מתקדם.
ניקולס מציב את הדמויות בחלקו הראשון של הסרט במרחב שאותו הוא לא מתאמץ לעגן. אנו יכולים להבין שמדובר באחת ממדינות הדרום ולהעריך באיזו תקופה מדובר, אך הדבר המהותי הוא להראות את ההוויה הטבעית של הדמויות המשולבת בתשומת לב רבה למראות ולקולות של הטבע. ריצ'ארד הוא מניח לבנים במקצועו, ומילדרד אישה צעירה שבני משפחתה הם חברים קרובים של בן זוגה. מעגל חברתי שבו שחורים ולבנים חיים ללא הפרדות או היררכיות – כולם עובדים ומבלים יחד.
בסביבה זו ריצ'ארד ומילדרד לא מעלים על דעתם שהם צריכים להסתיר או להתבייש באהבתם. אפילו מבט מלוכסן אחד או שניים, מצעירים לבנים או מאישה שחורה, לא נראים כמו מכשול. למעשה, עוברות דקות ארוכות עד שמובהר כי יש מכשלה חוקית בדרך לאיחודם כזוג. כאשר רשויות החוק של וירג'יניה יעצרו אותם, והם יעמדו בפני הבחירה להיכנס לכלא לשנה או לגלות למדינה אחרת לתקופה של 25 שנים, זה יהיה גירוש מאורח החיים הפשוט והטהור.
סיפורם של הזוג לאבינג כבר עובד לסרט טלוויזיה בשם "מר וגברת לאבינג" (1996). בשונה מסרט הטלוויזיה, סרטו של
ניקולס שם את הדגש על תיאור היחסים ופחות על השתלשלות המאבק המשפטי. בצד העובדתי "לאבינג" נסמך על העובדות כפי שהוצגו בסרטה התיעודי זוכה הפרסים של ננסי בוירסקי "The Loving Story" מ-2011. לא רק שיש הקפדה על כך שהסרט יהיה בנוי מאירועים שהתרחשו בפועל, אלא שהוא אף משחזר רגעים שתועדו בצילומי סטילס ופילם. אך מעבר לביסוס העובדתי רובו מתרחש בעולם האינטימי של הדמויות שאותו בונה ניקולס בסבלנות ואיפוק.
במחצית השנייה, כאשר המהלך המשפטי של בני הזוג מתחיל לצבור תאוצה, מגיע לביתם צלם מ"טיים מגזין" בשם גריי וילט (מייקל שאנון – שהופיע בכל בסרטיו של ניקולס). באחת הסצנות היפות בסרט וילט יושב על הרצפה בסלון ביתם ומסתכל עליהם בעודם שקועים בצפייה בטלוויזיה.
כשריצ'ארד השכוב על הספה מניח את ראשו על רגליה של אשתו, נוצר רגע של אינטימיות פשוטה אותה וילט מנסה לתעד מבלי לשנות. כמעט ללא תזוזה ממקומו וללא ניסיון להסתכל מבעד לעדשה, הוא מסיט את המצלמה לנקודה שממנה ניתן ללכוד את האינטימיות הזוגית מבלי שהם ירגישו. נדמה כי סצנה זו לוכדת באופן מדויק את הגישה של ניקולס. מהמקום העדין נדמה כי לא ניתן ליצור צידוק עמוק יותר למאבק שלהם.
