אם כל הרמונטאדות / לו מרטין
עד עכשיו אני בתחושה שכל הקאמפ נואו ירד לדשא ובעט את הכדור האחרון יחד עם סרג'י רוברטו, השער ההיסטורי הזה היה משמעותי במיוחד בשבילו בגלל המחלה הקשה של אימו והעונה הלא פשוטה שעבר. העיתונאי, לו מרטין, עבר ערב בלתי נשכח עם ברצלונה ושמע מאוהדיה על הדברים המטורפים שהבטיחו לעשות
כל האוהדים שהגיעו לקאמפ נואו, וראו את אם כל הרמונטאדות, האמינו שזה יקרה עוד לפני המשחק. אנשים היו בשיגעון מוחלט, עד כדי כך שהיו לא מעט שהתערבו על זה והבטיחו לעשות דברים מטורפים. אחד מהם אמר שיעשה קעקוע עם הדיוקן של לואיס אנריקה על הישבן שלו. אחר אמר שיגיע למשחק הבא ברגל מהכפר שלו, המרוחק 150 קילומטר מהאיצטדיון. היו גם כאלה שהבטיחו לקפוץ מכל מיני מקומות גבוהים ומפחידים ואחד אפילו אמר שיילך לרופא ויבקש ממנו לחתוך את איבר מינו.
בסופו של דבר באמת הייתה מסיבה יוצאת מהכלל, אבל האמת היא שמבחינת כדורגל זה היה משחק לא טוב. נכון שהיה מאוד מרגש, אבל בכל הנוגע לאיכות - המשחק לא היה טוב וברור שמהבחינה הטכנית ראינו כבר טובים ממנו. מסי לא היה הכוכב הפעם, אבל הרבה אוהדים אמרו לפני שריקת הפתיחה שאם יש לנו אותו אנחנו יכולים לעבור, אפילו שקיבלנו 4:0 בפריז.
הצרפתים כל הזמן הדביקו אליו שומר צמוד וזה איפשר לאחרים לבוא לידי ביטוי. מבחינתי בוסקטס היה האיש של המשחק. הוא הבין אותו הכי נכון וידע מתי לשחק במהירות, וגם חטף הרבה כדורים. כמובן שהשערים חשובים, אבל לבוסקטס היה חלק גדול במיוחד בניצחון הענק הזה.
סרג'י רוברטו כבש את השער האחרון ההיסטורי ויש לזה משמעות סימבולית גדולה מאוד עבור האוהדים ואנשי המועדון. אנחנו מדברים על בחור שגדל בבארסה וקיבל הזדמנות אצל לואיס אנריקה, אבל הוצב באגף בתפקיד שאינו הטבעי שלו. אף אחד לא ציפה שהוא ישחק בצד ימין בבוגרים והפעם הוא הבקיע, כפי שעשה הרבה פעמים בקבוצות הצעירות של ברצלונה, כאשר שיחק במרכז השדה. המשמעות של השער ההיסטורי הזה גדולה עבורו במיוחד בגלל התקופה הקשה שהוא עובר. אימו חולה סופנית והמשפחה עוברת תקופה עצובה מאוד, כך שרגע האושר הבודד הזה מרגש פי כמה.
האווירה הייתה פנטסטית וזה היה אחד הימים הגדולים בתולדות ברצלונה. אני לא חושב שאפשר להשוות את זה לזכייה בתארים, כי זו הרגשה אחרת. הניצחון הזה הזכיר לנו יותר את החמישייה שהכנסנו לריאל מדריד, או את העלייה לגמר ליגת האלופות ברומא אחרי המשחק נגד צ'לסי בלונדון. מהרגע הראשון אנשים דיברו על רמונטאדה ועל כך שצריך להוביל לפחות 0:2 במחצית. זו הייתה התוכנית וזה קרה.
כשפריז סן ז'רמן צימקה ל-3:1 ההרגשה אמנם השתנתה, אבל גם אז אמרנו שאם ננצח 1:4 אמנם נודח, אבל נדע לפחות שהפסדנו את הכרטיס לרבע הגמר כבר במשחק הראשון. אחר כך, ב-1:4, קיבלנו במתנה פנדל שלא הגיע לנו. לא היה פנדל על לואיס סוארס והשופט לא היה צריך לשרוק אפילו במקרה, אבל פריז סן ז'רמן לא יכולה להתלונן על זה, בדיוק כפי שאתה לא יכול להתלונן על השיפוט אם אתה מפסיד 4:0. זה מגוחך.
הכל קרה בשבע הדקות האחרונות. אפילו השוער, מארק אנדרה טר שטגן, עלה למעלה וחטף כדור שארדה טוראן איבד. המהלך האחרון, של השער של סרג'י רוברטו, היה משהו שקשה לתאר במילים. לי הייתה באצטדיון הרגשה שכל היציע ירד לדשא ובעט לרשת את כדור העומק שמסר ניימאר. סרג'י אמנם הגיע לכדור, אבל עד עכשיו אני בתחושה שכל האוהדים, העיתונאים, ושחקני הספסל, רצו אליו יחד איתו.
לפנייה לכתב/ת 
