מוכרחים להיות שמח? לא ממש

פורים זה החג הכי מלאכותי שאני מכירה, ובכל זאת, אף אחד לא יוצא נגדו, בעוד שעל הוולנטיינז שופכים מים של פרחים שעבר זמנם. שלא יהיה ספק, אני חולה על פורים כמו שאני מאוהבת ביום האהבה – הבו לי קיטש ואני מצחקקת, אבל קחו ממני את כל ה'מוכרחים להיות שמח'. לא, לא מוכרחים בכלל.

אני רואה סביבי יותר מדי אנשים שמעמידים פנים שהם חיים בלה לה לנד אחרי שקיבלו את האוסקר. אני רואה את הפרצופים הזחוחים שלהם כשאני יוצאת בחמישי (ובשישי, ובשלישי), פוגשת אותם באירועים, מציצה להם בפייסבוק. מבחוץ הכל דבש - מבפנים בלסמי.

"אני מרוסק", אמר לי במפתיע מישהו באמצע דייט. "מאז שנפרדתי מאשתי אני יוצא ומתחיל עם נשים וזה נראה כאילו אני טורף את העולם, אבל מה שבאמת בא לי זה להניח ראש על מישהי". יש לי קטע כזה, שאני גורמת לאנשים להיפתח, אולי כי הם רואים שאני שקופה. אין לי מסכות, אין העמדות פנים. כשטוב לי אני מבסוטה וכשלא טוב לי אני מקטרת ומתעצבנת. לא שומרת דברים בבטן חוץ מפחמימות.

את מי את רואה שם מולך?(צילום: shutterstock)

לעוד טורים של גאיה קורן

גירושים זה לא מה שחשבתם

רגע לפני שאת מרגישה קנאה קחי נשימה עמוקה

בוחרים צד

מתי המסיכה הופכת להיות חלק מהזהות שלנו

נזכרתי ברועי שניסה להניח את ראשו על כתפי ואיך נרתעתי ממנו בבהלה. זה קרה כשצנחתי על ספה בלויה במועדון לאחר שניסיתי לרקוד בין זיעה ועשן שנדבקו אליי. הייתי גרושה טרייה והוא היה מחזר מתוק שהגיע לכל מקום שהייתי בו. זה היה בזמנים שהיה מקובל לעשות צ'ק אין – או בשמו המקורי "אני במקום הכי שווה וכיף לי ואני מה זה מגניבה, טוב האמת משעמם לי, בואו, הצילו".

רועי צנח אחריי, ניסה להגיד משהו שלא הצלחתי לשמוע בגלל הבומים העל-קוליים, ואז שם ראשו על הכתף שלי. תוך שנייה הפכתי מנוזל לקפוא. השרירים שלי התאבנו, לא הבנתי מה הוא עושה. ניערתי אותו (לא בעדינות, אני מודה) וקמתי לרקוד.

לא הבנתי שרועי לא שיחק את המשחק. הוא חיפש את הפינה הקטנה שבה הוא יוכל להיות רך ולא לשחק את המאצ'ו. בתוכנו כולנו ילדים קטנים שמחפשים תשומת לב ואהבה, אבל כמו הילד שמקבל מכות מאבא ומרביץ לאחרים כדי להרגיש פחות חלש, ככה אנחנו מציגים מצג שווא כלפי העולם, ולפעמים כבר לא זוכרים מי אנחנו באמת.

לפעמים המסיכה שאנחנו עוטים על עצמנו הופכת להיות חלק מהזהות שלנו. אצל אורנה (לא ההיא מהאח הגדול) זה כבר היה בילט אין, עד כדי כך שגברים ברחו ממנה כשהכירו את פרצופה האמיתי. לא שהוא היה רע – הוא פשוט לא התאים להם. כשאורנה התלהבה ממישהו היא הייתה הופכת למרשמלו, מדברת בטון מתפנק, שהסתיר את מי שהיא היתה באמת – תחרותית, עקשנית, רוצה שהכל ייעשה בדרך שלה.

היא כל הזמן משכה את סוג הגברים שלא התאים לה ולא הבינה למה הם לא מעוניינים בה. אורנה פחדה להיות אותנטית, כי היא לא אהבה בעצמה את התכונות שלה וחששה שגם אחרים לא יאהבו – אבל מה עדיף, להתחזות או להיות עם מישהו שיקבל אותי כמו שאני?

אני בוחרת בווילון מס' 2. מחיר האותנטיות הוא שלא כולם יאהבו אותך, אבל זה בסדר, כי ממילא לא כולם אוהבים אותך. אי אפשר לרצות את כולם, ומי רוצה בכלל? אני מעדיפה להיות מוקפת באנשים שאוהבים אותי למרות ובגלל ההומור השחור שלי, הקמטים, חוסר הביטחון שלי והעובדה שאני הופכת למרוקו סכין תוך שנייה ונרגעת כמו פולניה קרח אחרי שתי שניות.

אני מעדיפה להיות לבד מלהיות כבולה במערכת יחסים עלובה, מוכנה להישאר בבית מלהעביר ערב שלם עם אנשים שלא בא לי עליהם, כי זה נורא מעייף להעמיד פנים כל הזמן. רובנו כלואות בעבודות מבאסות, מתאמצות לרזות, נשבעות שמחר נפסיק לעשן, נרשמות לכושר, ובאופן כללי משקרות לעצמנו על בסיס קבוע.

אנחנו רודפות אחרי אושר, שחרור ואהבה, אבל מסתירות רגשות ושוכחות ליהנות בדרך. גרושים קופצים ממערכת יחסים אחת לשנייה כי הם חוששים שנגלה כמה הם רגישים ופגועים, ואנחנו מפחדות להזדקן לבד כי אנחנו חוששות שלא נאהב את מי שנהיינו עם השנים.

אנחנו לא מתחילות עם גברים, שלא יחשבו שאנחנו גבריות, אנחנו מחכות שהוא יהיה זה שיסמס ראשון כדי שלא יקח אותי כמובן מאליו, אנחנו מלאות חשש במקום להגיד פאק איט, זאת אני - רוצה? אחלה, לא רוצה? תפנה את מקומך למי שמבין.

היש צוהלת ושמחה כמוני מסיכה, הא הא?

לא, אין.

גאיה קורן

מנטורית אני מלכה לחיים טובים יותר, מנחת סדנאות לנשים גרושות , עיתונאית בידיעות אחרונות וגרושה באושר