איפה הילד החדש: הניצוץ חזר, חזק מתמיד
שי להב לא רצה להאזין לחדש של איפה הילד, מחשש ששוב לא ישתווה לאלבום הבכורה. הפעם הוא טעה, ואכל את הכובע בשמחה: "מתוק בחשיכה" מלא שירים מעולים וממזריים, שמוכיחים שגם בגיל 50, עם ילדים ומשכנתא, יש לחברי הלהקה עוד הרבה לומר לנו על רוק, זוגיות ואש שמסרבת לדעוך
לא התחשק לי לשמוע את האלבום החדש של איפה הילד. ממש לא. הזיכרונות היו ונשארו קשים מדי. הבעיה של איפה הילד תמיד הייתה שהם התחילו בשיא. אלבום הבכורה שלהם "זמן סוכר"הציע מינונים כל כך מדויקים של תשוקה, זעם ושורשים עמוקים בזמן, עד שהוא פשוט העיף לי ולחברים שלי את המוח. כל שיר בו נשמע כמו משהו שהיינו כותבים בעצמנו, אם רק הייתה לנו היכולת. החיבור בין רקע קיבוצניקי, נעורים מלאי כעס וחלומות וחיבה יתרה לניו ווייב ולמוזיקת גיטרות מזן מהיר ועצבני התלבש עליי בול. ואולי יותר מדי. כי אחרי מפץ כל כך גדול, כל מה שאיפה הילד הקליטו בהמשך הדרך נשמע לי כמו גלי הדף של הדבר האמיתי.
היו שם, גם באלבומים הבאים, עוד כמה שירים נהדרים באמת. אבל התוצר הסופי נשמע לי מאולץ. משהו שמתאמץ לשחזר חוויה ראשונית, שהייתה גם חוויה חד פעמית. ולכן, אני מודה ברעדה, הידיעה על פירוק הלהקה ממש שימחה אותי. בדיוק כמו שהידיעה על הקאמבק העציבה. שהרי, כמו שאומרים בספריגנסטינית מדוברת - אי אפשר להדליק מדורה בלי ניצוץ. וחשבתי שהניצוץ הזה כבה שם כבר מזמן.
עוד ביקורות אלבומים:
דרמה מבורכת: אביתר בנאי נע בין שני עולמות
מסלסולים ועד בלוז: עומר אדם מתאים לכולם
החדש של קרולינה עושה לנו בית ספר למוזיקה
אבל לפעמים אני יוצא אידיוט. ולפעמים נדירות במיוחד, אני אפילו שמח כשזה קורה. כמו שהרגשתי עכשיו, למשמע "מתוק בחשיכה", האלבום החדש והשישי של איפה הילד. כי הניצוץ חזר, חברים. והוא חזק וממזרי מתמיד, כמו הצילום של ניקולסון בכרזה של "הניצוץ", הסרט.
עשרה שירים יש כאן, כמעט כולם מעולים באמת, ורחוקים מאוד מהשירים העייפים שנעשו מתוך נוסחה, בעיקר כי צריך, שזיהיתי באלבומים קודמים של הלהקה. אני תמיד טוען שרעב הוא מצב תודעתי, לא רק פרי של נעורים או הורמונים, והאלבום הזה הוא הוכחה ניצחת. גם בגיל 50, עם ילדים ומשכנתא, איפה הילד נשמעים כמו להקה שנורא נורא חשוב לה להגיד משהו, שלא מוציאה אלבום רק כי המנגנון שמאחוריה חושב שזה יעזור לקדם את ההופעות, המבוססות על להיטי העבר (תופעה שכיחה, כשמדובר בלהקות רוק ותיקות).
השיר הפותח, "גוונים של זהוב", הוא הצהרת כוונות. גם באנרגיות הרוקיסטיות, וגם בטקסט שמדבר על סוג של ריסטארט. "לך לך מארצך", שר חמי רודנר, "לך מאשתך, ואיפה הוא ביתך. רוץ, חזור אל הקיבוץ, איבדת כל תירוץ. תתחיל מהתחלה". וככה בדיוק זה נשמע. כמו התחלה חדשה, לא משהו שמנסה לחקות את ההתחלה הישנה. "שיר לאוהבים" שבא אחריו משרטט את התמה המרכזית של שירי האלבום - יחסים זוגיים, שמחברים בין פיכחון של גבר שבע קרבות, עם האש המסרבת לדעוך. "עזוב ת'טינה אתה לא תנצח, עזוב חשבונות אתם לא מושלמים. הדלק איזה אור תביט בעיניה, מה שחשוב אליך ישוב".
הצהרת כוונות רוקיסטית. "גוונים של זהוב"
"מתוק בחשיכה", שיר הנושא ששר אסיף שריג (גם אופיר בן עמי נותן בקולו, במה שהופך לאלבום דמוקרטי במיוחד), הוא שיר נפלא באמת, שמשרטט כרוניקה של גבר בתהליכי התפוררות, "לא כמו סופרמן, יותר כמו בוב הספוג", אבל כזה שלא מוכן לוותר על "עוד קצת מתוק בחשיכה". ויש בו גם משהו שכמעט נעלם מנוף הרוק העברי הלוחם - סי פארט, קטע חדש שהוא לא בית ולא פזמון, שזורק את השיר למקום אחר לגמרי, ומלווה מיד בהרעשה מבורכת של גיטרות. איזה יופי.
מתמודד אתו על תואר השיר היפה האלבום "היא אוהבת", שנשמע כמו התכתבות של חמי רודנר עם הפאזה ההודית של הביטלס. קטע יפהפה שמצייר את הסדקים שכל מי שנמצא בזוגיות ארוכת טווח יזהה בנקל ("כשיורד הערב הבית מזמן חשך, היא לא מחכה לו נמרחת מול מסך"). והכל עטוף בסאונד עשיר ומפתיע, כולל נגינת סיטאר.
גבר מתפורר. "מתוק בחשיכה"
עופר מאירי, המפיק המוזיקלי שהפך למומחה ברענון של חיילי רוק וותיקים (שלומי ברכה, ערן צור), עשה גם כאן עבודה מצוינת, ושכלל את הצליל הרזה של הלהקה, דרך קלידים עבים, תכנותים ושימוש מפתיע בכלים כמו אותו סיטאר, או חצוצרה ב"להשיג את האור". גם "משבר כתיבה דתי" היפה נהנה מצליל מורכב וחלומי. "רגע לפני", השיר החותם והנהדר, הוא סוג של חריג בראייה הרחבה שלו, שיוצאת מגבולות הסלון הביתי ומאיימת באפוקליפסה שעומדת להתרגש על כולנו. "ברחוב אני רואה אנשים רועדים, מועדים ונופלים, אבודים וסחופים", שר רודנר. אבל גם בעין הסערה, "את ואני כמו תיבה של קנים, הבית זה איפה שאנחנו חיים". בית שהיסודות שלו לא מפסיקים לרעוד, לטוב ולרע.
