לא טירוף ולא נעליים / טור
התקשורת יצאה מפרופורציות אחרי השישייה של ברצלונה מול פ.ס.ז' בשמינית גמר הצ'מפיונס, אבל כבר ראינו משחקים דרמטיים יותר, חשובים יותר ואיכותיים הרבה יותר - ועוד לא דיברנו על טעויות השיפוט שהרסו את הערך הספורטיבי. עמיר פלג ראה את ההתחזויות המגעילות של סוארס וניימאר ונזכר ביד אלוהים של מראדונה ובמשחק השרוכים של איתן טייב
ברור שלא. זה מה שיצרחו לכם בתקשורת (אפשר לצרוח גם בכתיבה), אבל אוהדי ספורט נוטים להתעלם ממה שאירע לפני שהם נולדו. מצחיק להשוות בין לאו מסי לפרנץ פושקאש או בין ערן זהבי לנסים אלמליח, ולא רק משום שהכדורגל השתנה לחלוטין או מפני שאז לא היה HD עם "פרשנים" בעלי אוקטבות של כרוכיות.
ברור שה־2:4 של אנגליה מול מערב גרמניה ב־1966, למשל, היה הרבה יותר דרמטי ומרגש. הסיבה אינה שני המהפכים המטורפים שהיו בו ב-120 דקות (לא 190), גם לא השער הכי שנוי במחלוקת בהיסטוריה של הענף, אלא פשוט מפני שזה היה גמר מונדיאל. לא שמינית גמר צ'מפיונס.
אז האם זה היה המשחק הכי מטורף בעידן החדש?
בוודאי שלא, מאותן סיבות. איך אפשר להשוות משחק גומלין בשלב מוקדם יחסית, לגמר שנערך לדוגמה ב־1999? גם זה קרה בקאמפ נואו, מנצ'סטר יונייטד ניצחה את באיירן מינכן 1:2 עם צמד בתוספת הזמן, והמנצחת עלתה לקבל את הגביע, לא לשלב הבא.
אוקיי, נעזוב השוואות, אבל נכון שזה היה משחק ענק?
ממש לא. ברצלונה הייתה רחוקה מלהרשים מול הבונקר המפוחד של פ.ס.ז'. ניימאר הבריק אך מסי בקושי הורגש, ההגנה הייתה פריכה, ובואו ניזכר בגולים. הראשון היה קומדיה של טעויות ברחבה הצרפתית, ואפילו לא הגיע לרשת. השני היה עצמי בפוקס מארץ הפוקסים, הרביעי והשישי היו נהדרים, אבל איזה ערך היה להם אלמלא השלישי והחמישי, בפנדלים שלא היו ולא נבראו? מה הטעם במשחק שבו קוון משפיע יותר מקבאני?
טעויות שיפוט הן חלק מהמשחק, לא
נכון, אבל כשזה בא בצורה כל־כך מרוכזת, וכשהנהנית היא הקבוצה הגדולה שמשחקת בביתה – ולא משנה אם קוראים לה ברצלונה, ריאל מדריד, הפועל באר שבע או מכבי ת"א – תחושת העיוות זועקת שבעתיים. היא מקוממת הרבה יותר כאשר מי שיוצאים נשכרים אלו פרובוקטורים סדרתיים כמו ניימאר ולואיס סוארס, שמזנקים בתיאטרליות ברחבה כדי לעבוד על שופטים. אם שניהם קיבלו פנדל, במקום צהוב, זה מגעיל.
אז למה אנשים בכל זאת אומרים "אני בהלם, אני בשוק, אני המום"?
כי ככה זה כשאתה אוהד, כל העקרונות והאידאולוגיות מאבדים משמעות. לפני קצת פחות משנה, כשריאל ניצחה 1:3 בקלאסיקו, עיתוני ברצלונה יצאו במתקפה חזיתית על השופט שלא הרחיק את סרחיו ראמוס, וכינו את החלטותיו: "בושה!" היום אותם "עיתונאים" נישאים על גלי האופוריה ומעצימים את ההיסטריה. ואם זה קורה בקטאלוניה, מה יגידו אזובי הקיר באולפן השידור בישראל? הם באמת היו בהלם, היו בשוק, היו המומים כשהצרפתים צימקו ל־3:1.
זאת אומרת שאנחנו "בחברה טובה"?
לגמרי. בדקה ה־85, כשעוד היה 1:3, הגיע אנחל די מריה לאחד על אחד מול שוער ברצלונה מארק אנדרה טר־שטגן. חאבייר מס'צראנו תיקל אותו בגסות מאחור, ברחבה, אבל צוות השיפוט המורחב לא הבחין בכך. וראו זה פלא, למרות שהאצטדיון היה מרושת במצלמות מכל זווית אפשרית, בשידור לא טרחו להציג הילוך חוזר. גם לא לפני השריקה לכדור החופשי המפוקפק שאותו הפך ניימאר ל־1:4 נפלא. מסצ'ראנו הודה אחרי המשחק שהיה פנדל, אבל מבחינה תדמיתית ברצלונה צריכה להודות גם לטכנאים.
בסדר, השופטים היו חלק מההצגה. זה לא משנה את העובדה שהיה שם טירוף מוחלט.
משנה ועוד איך. ספורט שמוכרע ע"י שופטים מאבד כל ערך. בכלל, כאשר למשוואה נכנסים משתנים לא הוגנים, זה כבר לא ספורט. להשתנק מה־1:6 של בארסה על פ.ס.ז', זה כמו להתלהב מהגבהים שאליהם ריחף מראדונה כאשר הכניע את שוער נבחרת אנגליה באמצעות ידו, או להלל את כוח המחץ של בית"ר ירושלים, כשאיתן טייב מהפועל בית־שאן קושר שרוכים. איזה "טירוף" ואיזה נעליים.
לוזון מרגיע, החצרנים מתחנפים
גיא לוזון ראוי בהחלט למילה טובה. לא על הפנדלים שהעניקו למכבי חיפה את המקום השישי, אלא על האיפוק שגילה אחרי שמחת העניים הזו, שרק מעצימה את הכישלון של המועדון. אמש ביקש דווקא המאמן לשמור על פרופורציות, אך שדר הבית תומר לוי התעקש לפאר את ההישג ולכנות את לוזון "אדריכל הניצחון". כמה מגוחך ומביך.
לפני שבוע וחצי הושעה שדר בשם יוסי פרץ ארי מ"רדיו חיפה", אחרי שהתבטא כמו אחרון האוהדים בשידור המשחק בין מכבי חיפה למכבי ת"א. ברגע שיעקב שחר ואנשיו יפסיקו להאמין ללקקנים שמחניפים להם על בסיס קבוע, הם יפתרו חלק ניכר מהבעיות. תשאלו אפילו את כל האדריכלים שבנו שם בשנים האחרונות.
לפנייה לכתב/ת 
