התשובה שטראמפ צריך לשמוע

מצבו המעורער והכאוטי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני הסתבך עוד יותר עם כניסת הממשל החדש בארה"ב. אם עד כה היה ברור שהיעד המוסכם על הצדדים הוא פתרון של שתי מדינות, אך יש מחלוקות חריפה לגבי פרטי הפתרון והדרך אליו, הרי אמירתו של דונלד טראמפ כי יתמוך בפתרון של מדינה אחת או שתי מדינות - מה שיסכימו עליו הצדדים - הוסיפה דרגה של מורכבות והסיגה את התהליך לאחור.

קואליציית הימין המובלת על-ידי המתנחלים חוגגת, כי להבנתה נסללה הדרך לסיפוח של שטחי יהודה ושומרון, או לפחות של שטחי C. אך הם שוכחים כי הסיבה שישראל לא סיפחה את השטחים במשך 50 שנים אינה נעוצה בהתנגדות ממשל אובמה או קודמיו, אלא מכיוון שסיפוח כזה מגלם בחובו סכנה לחורבן המפעל הציוני. באמירתו התמוהה שואל טראמפ את ישראל האם היא מעוניינת במדינה אחת שבה תתקיים מציאות של מלחמת אזרחים דוגמת סוריה או מציאות של אפרטהייד דוגמת דרום אפריקה במאה הקודמת, או לחילופין אם היא מעדיפה מציאות של שתי מדינות שתאפשר את קיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית?

את התשובה צריך לתת הציבור בישראל ולא הפוליטיקאים הציניים.

עמי אילון, גלעד שר, אורני פטרושקה(צילום: אילון ספירא)

במוקדם או במאוחר - בין אם מכיוון שהצדדים לא יסכימו על פתרון מדינה אחת, ובין אם מכיוון שהקהיליה הבינלאומית לא תאפשר זאת - טראמפ עצמו יבהיר כי העדפת הממשל היא לפתרון שתי המדינות, שהוא הפתרון היחידי שהוא בר-קיימא ושמבטא אינטרס אמריקני מובהק, כפי שציין בעבר שר ההגנה האמריקני ג'יימס מאטיס. אמירתו של טראמפ לגבי ההתנחלויות, והערתו של נתניהו במרכז הליכוד לגבי המחלוקת עם הממשל הנוכחי בנושא ההתנחלויות, מחזקים הערכה זו.

כדי לקדם את פתרון שתי המדינות, ניתן לקוות שממשל טראמפ ישכיל להימנע מהטעויות של ממשלים קודמים, ושישתמש בטכניקות הלקוחות מעולם המשא ומתן העסקי כדי לדרבן את הצדדים להתקדם כברת דרך משמעותית. זאת בניגוד לממשל אובמה, אשר לא חסך במאמצים לקדם פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך נכשל עקב גישה בלתי מאוזנת אשר הציגה דבקות דוגמטית במו"מ הבי-לטראלי להסדר קבע, ובו בלבד, תוך הימנעות מהפעלת לחץ שיכול היה להזיז את הצדדים מעמדותיהם הנוקשות.

חוסר האמון המוחלט בין הצדדים מחייב להגדיר מחדש את התהליך, באופן שלא מצריך רמת אמון גבוהה ואשר כולל מעורבות פעילה של הקהיליה הבינלאומית. גישה עדכנית צריכה לשלב בין יעד מוגדר היטב - בדמות מתווה של שתי מדינות הנותן מענה מדויק לסוגיות הליבה - לבין דרישה בלתי מתפשרת מהצדדים להתקדם בהדרגה ובאופן עצמאי לכיוונו של יעד זה. תנאי הכרחי להתקדמות ביוזמה המשולבת הוא חיזוק הביטחון לאזרחי ישראל.

בדומה למצבים עסקיים מורכבים, כאלה שבהם יש לטראמפ ניסיון, נדרשים יצירתיות ואיזון בין דיפלומטיה ללחץ. לכן הגדרתו המחודשת של התהליך צריכה לכלול קואליציה אזורית ובינלאומית שתקדם מו"מ על הסדר קבע, במקביל להתקדמות הדרגתית לקראת מציאות של שתי מדינות גם בהעדר הסכם. התקדמות זו צריכה להיות מיושמת על-ידי כל אחד מהצדדים באופן עצמאי ובלתי מותנה, ועל הצדדים להבין כי ישלמו מחיר בינלאומי אם יסכלו התקדמות כזו.

כאשר לארה"ב יש עניין לקדם פתרון היא יודעת לעשות זאת היטב, תוך הפעלת מנופי לחץ מתאימים. הדוגמאות הרבות כוללות את הסכם הביניים בין ישראל למצרים לאחר מלחמת יום כיפור, שקידם מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, את הסכם השלום עם מצרים שהשיג הנשיא קרטר, את ועידת מדריד ב-1991 שיזם מזכיר המדינה ג'יימס בייקר בגיבוי הנשיא בוש האב, ואשר הובילה להסכמי אוסלו ולהסכם השלום עם ירדן אשר הושג בעזרת הנשיא קלינטון, ואת מפת הדרכים מ-2003 אשר תרמה להחלטה על ההתנתקות מרצועת עזה.

למרות הספקות במחנה המתון בישראל, לממשל טראמפ יש יכולות ייחודיות להתקדם יותר מקודמיו בקידום פתרון. הוא יכול ליצור קואליציה בינלאומית רחבה בהשתתפות רוסיה, מדינות אירופה, מדינות ערב המתונות לרבות "הקוורטט הערבי", ולהפיח רוח חדשה בקוורטט. התקדמות הדרגתית ורציפה לקראת מציאות של שתי מדינות, באמצעות צעדי ביניים עצמאיים וקונסטרוקטיביים, תוביל עם הזמן ליציבות ונורמליזציה, וייתכן שתאפשר הסכם קבע אזורי. הסכם כזה בהובלת הנשיא טראמפ יהווה את העסקה האולטימטיבית - זו שתזכה את מחוללה להירשם בצד החיובי של ההיסטוריה. תפקידו של הציבור הישראלי הוא לתת מענה ברור לשאלה שהציב טראמפ.

עמי אילון, גלעד שר, אורני פטרושקה - ראשי "עתיד כחול לבן"