"בשבילי זאת צלקת, בשבילו חיים": כשתורמים כליה לאדם זר
גבי רביבו, שתרם כליה בתרומה אלטרואיסטית, רוצה שכולם יבינו כמה הסיכון בכך נמוך ועד כמה גדולה התמורה. לכן הוא הקים את עמותת "תורמים חיים" ששמה לה למטרה לגייס תרומות איברים מאנשים חיים. "אם בתל אביב יהיה אותו שיעור תורמים כמו בפדואל", הוא אומר, "לא יישאר בן אדם בארץ שצריך כליה"
לפני כשנתיים פגש ברק כפרי (47), איש הייטק ואב לשלושה מתל אביב, את חבר הילדות שלו אורי בכנס מחזור של בית הספר. השניים, שלא התראו זמן רב, שקעו בשיחת "מה קורה אתך" אופיינית לאירועים מהסוג הזה, שגלשה עד מהרה למחלה ממנה סובל אורי בשנים האחרונות, אי ספיקת כליות, שמאלצת אותו לקבל טיפולי דיאליזה רבים שמכבידים על חייו.
אורי סיפר לכפרי על הכליה שהיה אמור לקבל מקרוב משפחה ועל התרומה ש"נפלה" ברגע האחרון, ואחרי כמה שאלות ובירורים אמר כפרי לחברו "אני יכול לעזור לך. אני יכול לתרום לך כליה. בוא נתחיל ונראה לאן זה יתגלגל". אורי היה בהלם. זה כנראה הדבר האחרון שציפה לשמוע מחבר ילדות שלא התראה איתו זמן רב.
הבדיקות גילו שסוג הדם של כפרי לא מתאים לתרומה לאורי, ובאמצעות "הצלבה" שעשו במרכז הארצי להשתלות, הכליה של כפרי נתרמה לסאוסן, תושבת הצפון שבעלה נמצא לא מתאים לתרום לה כליה, ואילו הכליה של הבעל, ראאד, הושתלה בגופו של אורי, שחזר מאז לתפקוד מלא והוא שלם ובריא.
בתהליך התרומה זכו כפרי וראאד לליווי צמוד של עמותת "תורמים חיים", שקמה לפני כשמונה חודשים במטרה "להגביר את המודעות והחינוך לתרומות כליה מהחי, ולסיכון המינימלי שכרוך בהן", כפי שמסביר גבי רביבו (37), מייסד העמותה, אב לששה מפדואל, שתרם גם הוא כליה לאדם זר לפני כשנתיים וחצי. חצי שנה לאחר מכן תרם גם אחיו של רביבו כליה בתרומה אלטרואיסטית.
איך אתה מרגיש היום?
"מצוין. בדיוק חזרנו מחופשת צלילה באילת. האחראי הזכיר את ניתוח התרומה והמדריכים בצוות ישר קפצו עלי והתחילו לשאול אם אפשר לצלול אחרי תרומת כליה. הבנתי כמה מעט מודעות יש להליך הזה. אני בסדר, מה שנשאר לי זה רק צלקת. אבל יש בן אדם שחי עכשיו ומגדל את הילדים שלו, בתקווה עד מאה ועשרים".
במאי הקרוב ישתתפו רביבו וכפרי, יחד עם עוד ששה חברים שתרמו כליה, במרוץ השליחים "הר לעמק" שמתחיל בגליל העליון ומסתיים בעמק יזרעאל, וירוצו 30 ק"מ כל אחד. את העמותה הקים רביבו, בין השאר, כדי לאותת לאנשים נוספים שגם אחרי התרומה אפשר לעשות הכל, ובבריאות טובה.
אנחנו לא גיבורים
בעמותה, שקמה ביולי 2016, חברים כבר 6 תורמים פעילים והתבצעו שתי תרומות. כשרביבו עבר את תהליך התרומה הוא הרגיש ש"היו פרטים שחסרו" בטיפול.
"היעד הראשון שהצבנו לעצמנו הוא ליווי מקצועי וצמוד לתורמים", הוא מדגיש. "זה תהליך מורכב שדורש המון תשומת לב לפרטים. מבחינות מסוימות התהליך הזה דומה ללידה. קודם כל, הזמן של הבדיקות יכול להגיע לתשעה חודשים. המיקום בגוף התורם דומה למיקום של ניתוח קיסרי, ובעיקר בשני המקרים מגיעים חיים חדשים לעולם".
אבל לשיטתו של רביבו בכל זאת קיימים כמה הבדלים בין הריון לתרומת כליה, והיו בין הסיבות להקים את העמותה וללוות את התורמים. "זוג צעיר בהריון ראשון מתרגש ומתלהב כל כך מהלידה. יש להם אינספור ספרים וסרטים, קורסי הכנה ללידה, דולה שמלווה את הלידה, כל זה כדי להקל עליהם ולתווך את התהליך. בהליכים המשמעותיים כל כך של תרומת כליה היו חסרים דברים, כמו למשל ההכנה שעושים למשפחות, לילדים של התורמים, להורים שלהם, אנחנו שיפרנו את הנושא הזה".
היעד השני של העמותה, לדברי רביבו, הוא הרחבת אוכלוסיית התורמים ופנייה לפלחים מגוונים יותר של החברה הישראלית. "אני גר בהתנחלות. אצלנו ביישוב ששה אנשים תרמו כליה, אם תקחי את הסטטיסטיקה הזאת לתל אביב, תבוטל רשימת ההמתנה".
ואכן, תשעים אחוזים מהתורמים הם חובשי כיפה. "מבחינתנו זה פספוס", אומר רביבו. "קלטנו שיש פה אוכלוסייה שתורמת הרבה יותר מהאחוז שלה בציבור. אז בחור כמו ברק כפרי, שהוא תל אביבי שמאלני טיפוסי, כרגע הוא ממש האנטי תזה של התורם הממוצע. אבל כמשמדובר בהצלת חיים, כל הפערים נסגרים".
גם התדמית הציבורית של תורמי הכליה, טוען רביבו, והתקשורת שמציירת אותם כגיבורים, היא חטא כפול. "זאת טעות. קודם כל, כי הרוב המוחלט של התורמים הם אנשים פשוטים שממש לא רוצים את הטייטל הזה של גיבור. הם פשוט עוזרים לאנשים לחיות. הדבר השני שהדימוי הציבורי הזה מייצר הוא שכשבאים לדבר עם משפחה של מישהו שצריך כליה אז בן משפחה שיכול לתרום אומר 'וואלה אני לא גיבור, אני בן אדם פשוט, אני לא יכול לעשות את זה'".
כליה זה לא משהו שאתה מבקש ממישהו
"תקחי את הסיפור של ברק ואורי. הוא אמר 'יש לי פה חבר ילדות שצריך כליה, ואני יכול לעזור לו. כשאתה מבין שזה סיכון קטן ובצד השני יש חיים, ושאתה ממש נותן לבן אדם אחר לחיות, אתה מתחיל לחשוב על האפשרות שגם אתה יכול לעשות את זה".
"מטופלי הדיאליזה רוצים לחיות, אבל כליה היא לא דבר שאתה מבקש ממישהו אחר", אומר רביבו. "אין עוד מחלה בעולם שגורמת תלות כזאת במישהו אחר – בחבר, בבן, באמא או אבא. האנשים האלו תלויים בטוב הלב שלנו, ואנחנו צריכים להבין מה יש פה על השולחן – סיכון קטן, כאבים שבועיים שלושה, אבל בסוף נשארת רק צלקת. ובצד השני – חיים של בן אדם".
עשרים אחוזים ממטופלי הדיאליזה בישראל מתים בכל שנה. והם לא יכולים לבקש תרומות, כי כסף לא יעזור להם, רק טוב לב. "אנחנו רוצים להגיע לכמה שיותר אנשים", אומר רביבו. "כמו עם אורי וברק. להגיע לחברים מהמילואים, מבית הספר. אנחנו מלווים את מי שרוצה לתרום ומעודדים אנשים לעשות את זה".
הנקודה השלישית שמייחדת את עמותת "תורמים חיים" היא השיבוץ של הכליות הנתרמות לחולים. "יש רק רשימה אחת חוקית בישראל – הרשימה הארצית של אד"י של מרכז ההשתלות", אומר רביבו. "יש בה קריטריונים מאוד ברורים למושתלי כליה, ולפיהם מי שהכי צריך נמצא בראש הרשימה.
"אנחנו לא מחזיקים רשימה עצמאית של אנשים שזקוקים להשתלה. אנחנו לא מחליטים מי יחיה ומי ימות. בשביל זה יש את מרכז ההשתלות ואת ד"ר תמר אשכנזי (מנהלת המרכז הלאומי להשתלות) שעושים את עבודתם נאמנה.
"אנחנו מאמינים באחריות חברתית. מישהו גר איתי בבניין, או בשכונה, או ביישוב, אם אני לא אעזור לו הוא לא יחייה. בשביל זה אנחנו קיימים. כדי שיותר אנשים יבינו את זה, ויבינו שהסיכון קטן והמתנה ששני הצדדים מקבלים היא גדולה".
לפרטים נוספים על עמותת תורמים חיים
לפנייה לכתב/ת 
