הדרך למעלה

בשיתוף אפריקה ישראל מגורים

רק מעטים האמינו ב-15 במאי 1948 כי תוך שבעה עשורים יחיו במדינה שזה עתה קמה שמונה וחצי מיליון תושבים. האוכלוסייה היהודית מנתה אז 650 אלף בני אדם, ולמרות השטח המצומצם של המדינה, נראה היה שיש מקום לכולם. בשנים הבאות החלו לזרום לישראל גלי עלייה עצומים ממדינות אירופה, צפון אפריקה והמזרח התיכון. על רשויות המדינה הוטלה משימה מורכבת - למצוא מקום מגורים לכולם.

"כמו שהייתה עלייה מאסיבית בזמן קצר מאוד, כך גם הבנייה אז הייתה מהירה ומאסיבית", מסביר מיכה קליין, משנה למנכ"ל אפריקה ישראל מגורים. "נבנו שיכונים שלמים - מבני הרכבת המוכרים לנו - שענו על צורך מיידי". שכונות של שיכונים כאלה, בגובה שלוש־ארבע קומות, הוקמו אז בערים ובעיירות פיתוח בכל רחבי הארץ. שטח הדירות היה קטן, 40 עד 60 מטר. הילדים נאלצו לחלוק חדרים משותפים, ולעיתים קרובות התגוררו בדירה גם הסבא והסבתא שהגיעו זה מכבר מהגולה.

שיכונים בשכונה ג בבאר שבע בתחילת שנות ה-2000(צילום: ישראל יוסף )

בניגוד לרושם שעלול להיווצר, בתכנון השיכונים כן הושקעה מחשבה רצינית. "למרות הצורך הדחוף, האדריכלות לא הוזנחה גם בשיכוני העולים", אומר האדריכל אבנר ישר, מתכנן פרויקטים לאפריקה ישראל מגורים. "יחסית לעולם, ישראל התאפיינה בחשיבה אדריכלית מתקדמת. הדירות נבנו מתוך תפיסה חברתית תכנונית, שיצרה קהילות שלמות של אנשים סביב השיכון. בניגוד לדירות הקטנות, השטחים שבין הבניינים היו מרווחים, עם הרבה טבע ומרחבים פתוחים. החיים של הילדים התנהלו בחוץ".

מיכה קליין, משנה למנכ"ל אפריקה ישראל מגורים(צילום: כרמל שירן)

בשנות ה־60 של המאה הקודמת המדינה החלה להראות סימני התאוששות מתקופת הצנע ובמקביל החלה תנופת בנייה מחודשת. אז גם הופיעו הקבלנים הפרטיים. "בשנות ה־60 וה־70, איכות הבנייה משתפרת, ומתחילים להקפיד על בנייה לפני חוקים ותקנים. התושבים מתחילים לקנות דירות מקבלנים פרטיים, וכשאתה קונה משהו בכסף, אתה דורש איכות", אומר קליין.

אחד מסמלי תנופת הבנייה של אותה תקופה, הוא גורד השחקים "מגדל מאיר שלום", שהושק ב־1965 בתל־אביב. הבניין, שנבנה על שטח גימנסיה הרצליה ההיסטורית, היה במשך שנים ארוכות המבנה הגבוה ביותר במזרח התיכון. "בשנים האלה מקצוע האדריכלות מתחיל להתפתח בארץ", אומר קליין. "השוק משתכלל, הדירות מתרחבות - שטח דירה ממוצעת הוא 80 מ"ר והבניינים מתחילים לעלות יותר לגובה".

מגדלי מגורים ב-2016(צילום: יח"צ )

יחד עם ההשתנות בשוק הנדל"ן, משתנה גם החשיבה שמנחה את התכנון והבנייה. במקום קהילה שנוצרת במהירות יש מאין, המשפחה הישראלית עומדת עכשיו במרכז. "המשפחה היא מרכז התכנון של הדירה", מסביר האדריכל ישר. "הסלון גדול, המטבח גדול יותר, והדירות צריכות להכיל את הצרכים החדשים". בעשורים הבאים, הוא מדגיש, התופעה רק הולכת ומתחזקת, ובשנות ה־80 גודל ממוצע של דירה חדשה היה כבר 120 מ"ר.

מיליון עולים

אחרי שנים של תנופת בנייה, שיפור התקינה והאיכות ופיתוח תחום האדריכלות, בתחילת שנות ה־90 נקלעה מדינת ישראל למשבר דיור נוסף. הצורך לאכלס את מיליון העולים שהיגרו מברית־המועצות לשעבר היה אתגר משמעותי לשוק הדיור הישראלי. "העלייה של שנות ה־90 החזירה את השוק לאחור מבחינת איכות ותיעוש. בזמן קצר מאוד היה צורך לאכלס כמות מאוד גדול של אנשים. במשך תקופה מסוימת גודל הדירה שוב מצטמצם בהשוואה למה שהיה אז", אומר קליין.

עכשיו, כשהשטחים הפתוחים הולכים ומתמעטים, מתגבשת ההבנה שהפתרון הטבעי הוא בנייה לגובה. "בשנות ה־90 הגובה של הבניינים הסטנדרטים עולה", מחדד קליין. "בכל רחבי הארץ מופיעים בניינים של למעלה מ־10 קומות. גם נושא התקינה מתקדם ומשתפר. כבר אין פה רק חשיבה פונקציונלית שבאה לענות על צורך באכלוס מיידי, אלא גם יוזמה אדריכלית ואיכות". כדוגמה הוא מביא את חוק המרפסות שנחקק ב־1992, שאוסר לסגור את המרפסות – כמו שעשו משפחות ישראליות רבות כדי להרוויח עוד כמה מטרים בדירה. "חוק המרפסות הביא למצב, שהפך לאייקון אדריכלי, שבו מרפסת שמש מדלגת על כל שתי קומות. מאז החוק בוטל, עדיין אנשים לא סוגרים מרפסות כמו פעם".

שנות האלפיים הביאו איתן שינוי מגמה נוסף. מתחילת המילניום החדש חלה עלייה ברמת החיים של ישראלים רבים, ויחד עם תהליך העיור שעבר על העולם המערבי, גם שוק הנדל"ן הישראלי החל להסתכל למעלה. "הפכנו ממדינה מתפתחת למדינה מפותחת. התקינה בארץ הפכה למובילות בעולם, החומרים יותר איכותיים, הסטנדרטים השתנו מאוד", מספר קליין.

האדריכל אבנר ישר(צילום: סיון פרג')

שיעור הגידול הטבעי של האוכלוסייה הישראלית לא הותיר ברירה. ישראל מחזיקה בשיא של שיעורי ילודה, 3.1 ילדים לאישה, שהוא הגבוה ביותר במדינות ה־OECD. התוצאה היא שההיצע בשוק הדיור מתקשה להשיג את הביקוש. "ככל שהערים צפופות יותר, כך הן נעשות אטרקטיביות יותר ומציעות לתושביהן רמת חיים גבוהה. וכדי לצופף ערים, צריך לעלות יותר לגובה, להכניס על אותה קרקע יותר יחידות דיור", מדגיש ישר. "לפני עשר שנים, מגדל בתל־אביב של 30 קומות היה נחשב גורד שחקים. כיום, בונים 30 קומות בפריפריה ובתל־אביב כבר בונים 50 או 60 קומות".

קליין מציין מחקרים שמראים כי מדי עשור, עשרה אחוזים נוספים של האוכלוסייה מוכנים לגור במגדלים. "היום 60 אחוז מהישראלים היו בוחרים להתגורר במגדל. עם העלייה לגובה חוזרים לבנות דירות יותר קטנות, כמו פעם. על מנת לאפשר לעצמם את החיים בעיר, אנשים מוכנים להצטמצם בשטח. המגדלים נבנים בשיטות איכותיות ומתקדמות מבחינה אקולוגית", הוא אומר. וישר מוסיף: "גם במגדלים מתפתחים חיי קהילה. אנשים מבינים שיחד עם הדירה, הם מקבלים יחד את כל היתרונות שהעיר מציעה להם".

בשיתוף אפריקה ישראל מגורים