פאטבוי סלים בישראל: מנת יתר של ניינטיז
קטעי סמבה, המנוני "ניצחונות" מאיביזה, סמפולים של להיטי MTV מוכרים ואפילו וידאו-ארט של כדורי אקסטזי מחייכים. הופעתו של פאטבוי סלים בהאנגר 11 הייתה עמוסה עד להתפקע בגירויים, אנרגיות והשפעות ניינטיז כבדות. רק ללהיטים האהובים לא נשאר מקום
לא פשוט לסכם הופעה של נורמן קוק, הלוא הוא פאטבוי סלים, ב-2017. לא בטוח שבשנים אחרות זה היה יותר קל. אבל בכאלו שראו את עליית ה-EDM ומה שיכול כבר להיחשב כתור הזהב של המוזיקה האלקטרונית, לא תמיד ברור על איזה מקום במפה הז'אנרית צריך למקם את חלוציו.
לפני כמה חודשים ביקרו כאן הכימיקל בראדרס וצלחו את מבחן הזמן כשניצחו על המסיבה הכי טובה בעיר, באמצעות שמירה עקרונית על החומרים שבנו אותם ושילובם בשפה וגישה עכשוויים יותר.
הפעם היה זה תורו של קוק, מכונת ירייה של להיטים בעשור האחרון לשנות ה-90' והראשון לאלפיים, להוכיח רלוונטיות על-זמנית. להוכיח כי "Praise You" ,"Gangster Trippin'" וקטעים אחרים, עדיין מדברים אל אנשי המסיבה העכשוויים. אבל האם הוא הצליח במשימה אמש (א') בהאנגר 11 בתל אביב? לא לגמרי ברור.
זה תלוי בחלק הלילה בו תבחרו להתמקד. תחילת הערב נראתה מבטיחה. כשמבלי לבזבז זמן יקר נכנס המוזיקאי אל הקטע המוכר "Sunset (Bird of Prey)" ומשם לרמיקס המפורסם שלו ל"Renegade Master" מ-1998 של וויילד צ'יילד. הקהל בהאנגר 11 בתל אביב, מבוגר ברובו (כלומר אמצע שנות עשרים ומעלה. לא ממש החומר האנושי שפקד את ההופעה של די-אנטוורד בקיץ האחרון) בא לרקוד את פורים אל סופו, והוא הגיע מחופש, טעון אנרגיות בריאות, מוכן ומזומן להרים.
קוק עצמו נראה במצב רוב טוב, ובמשך קצת יותר משעתיים לקח את הקהל למסע בין נקודות שונות בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, כשבהחלט ייתכן שהוא לקח קצת יותר מדי ברצינות את עניין גילם הביולוגי של מעריציו. במילים אחרות - בין פתיחה חזקה (שכלל גם טעימה מ"Fuckin' in Heaven" מתוך "You've Come a Long Way, Baby" ו"Fade" של קניה ווסט), לקינוח מספק וקליימטי שכלל עוד קלאסיקות אהובות) ניכר שקוק בישל לנו מנה עיקרית די ממוצעת.
עוד ביקורות הופעות במדור המוזיקה של ynet:
רוד סטיוארט בלונדון: עושה לצעירים בית ספר
בלי פוליטיקה, עם הומור עצמי: שר בהופעה
לא רק "אח של": פסטיבל ג'אז חורף באילת
זה אומר ערב לא אחיד, מסחרי ודי מפוזר של קטעים "איביזאיים", המנוני ניצחונות וקטעי סמבה, שנתנו תחושה של סט גנרי - ולא כזה שאמור לתת מי שנמנה עם המפיקים והמוזיקאים החשובים בתחומם, שם מוכר מזה מספר עשורים, בכל בית. זה לא בדיוק די-ג'יי סט, זו לא בדיוק הופעה. יותר כמו די ג'יי פרפורמנס. ערב ובו תמת ניינטיז ברורה, שמתאפיינת בשילובם של קטעים הנתחמים בנקודות הזמן שבין ראן DMC מ-89' לגורילז מ-2001, ב(מעט מדי) קטעים מקוריים של האמן שעל הבמה.
במודע (יש לקוות), ואולי בעצם לא - גם הוידאו-ארט שליווה את הערב היה כולו מופת לאסתטיקת ניינטיז. סמיילים צהובים, כדורי ה-E מקפצים, עננים (עננים!), שפתיים אדומות, וטכניקות שראינו בעבר ואפיינו את ימי הזוהר של MTV. כאלה שמתכתבים עם ויזואליה בסגנון הידיים מהפתיח לוידאו שליווה את "Even better than the real thing" של U2, או אפקט המורפינג - החלפת הפרצופים - הזכור מהקליפ האיקוני ל"Black or White" של מייקל ג'קסון. ברגע מסוים אף ריצדו על המסכים פניו של אלפרד אי ניומן, הדמות המזוהה עם המגזין הסאטירי המגה-ניינטיזי, "MAD". מה היה חסר שם? אולי לונג עם חייזרים וכיתוב זוהר של "Take Me To Your Leader".
אלו ליוו את חלק הארי של המופע, שמוזיקלית דווקא התקדם בכמה עשורים אל קלאסיקות תחילת שנות 2000, וניסה לתקשר עם צלילים וביטים עכשווים יותר. וכאן נראה שקוק לא לחלוטין הצליח במשימתו, לסחוף אחריו ישראלים רבים שבאו לרקוד לצליליו. חלק רב מהמופע הוקדש לקטעי EDM חסרי מעוף וסימפולים של להיטי MTV , כלומר פופ מצעדי פזמונים לא מקורי במיוחד. כשניגן את אטה ג'יימס בקטע מתוך "Something's Got A Hold on Me" - יותר משרפרר ל-1962, הוא בעצם הזכיר לכולם את הלהיטים של אביצ'י ופלו ריידה, שסימפלו את קטע השירה הזה בחמש השנים האחרונות.
"Satisfaction" של הסטונס מתערבב עם "Fancy" של איגי אזליה, "1999" של פרינס מבקר לרגע (בכלל, ניכר שפרינס קיבל מקום של כבוד הערב, והוא הוצג כמה פעמים בהופעה על המסך הגדול), לא הרבה אחרי "The Bomb!" של הבאקטאהדס. על המסכים מוקרנים טוני סופרנו, וולטר ווייט, לעתים גם אימאג'ים מעט שחוקים של בום-בוקסים עולים באש. מי שחשב לרקוד ולאבד עצמו במשך דקות ארוכות לצלילי "Right Here Right Now" או שירים אחרים מהרפרטואר המרשים של פאטבוי סלים - התאכזב מעט, ונאלץ במשך ערב שלם לאתר אותם לשניות מעטות, בין קטעים מוכרים ומוכרים יותר.
ב-25 הדקות האחרונות של ההופעה ניכר שמשהו בכל זאת התעורר, בערך בשלב שהתחיל כשמהרמקולים בקעו צליליו של "Jump Around" האלמותי של האוס אוף פיין. משם ועד סוף הערב, תפס הסט תפנית חיובית ובפעם הראשונה מאז דקותיו הראשונות, מבט בקהל נתן את התחושה שסופסוף נתן לעצמו להתרומם. חבל, אם כן, שלקח לו קצת יותר מדי זמן שבוזבז על קטעים די חסרי משמעות וחומרים שלא היה צריך להביא את פאטבוי סלים לישראל כדי לרקוד איתם.
זה לא שציפינו לערב של ביצועים מלאים לסינגלים מזן "Weapon of Choice". אבל לא בטוח שהכוונה הייתה לשילוב לעתים גס בין סימפולים משירי פופ מחמשת העשורים האחרונים לבין רגעים ארוכים של המנוני אצטדיונים המוניים נוסח "Kernkraft 400" .
לא שהיה רע, ממש לא. מי שהגיע להאנגר בכוונה ליהנות עשה זאת לרוב, וחתם את סופשבוע פורים 2017 מה שנקרא - און אה היי נוט. אבל מי שהיה צריך את הדחיפה, ומי שלא בהכרח הסתייע בחומרי עזר ובא לראות את נורמן קוק, אגדה - כבר אפשר להגיד, בתחומו - אולי ציפה לקצת יותר ברק ותחכום.
