ביקורת סרט - "לולו": קשה למצוא סיבה לצפות בו
סרטה של ז'ולי דלפי מתיימר להיות קומדיה רומנטית, אבל הוא לא יותר מרצף לא מוצלח של מתיחות בסגנון "אמריקן פאי". למרות כמה רגעים חביבים, הוא לא מספק את הסחורה
הקו המפריד בין קומדיה רומנטית לסרט אימה מעולם לא היה דק יותר מכפי שהוא בסרטה החדש (יחסית - הופק כבר ב-2015) של ז'ולי דלפי, "לולו" ("Lolo"). אחרי הכל, לולו הוא כינויו של צעיר בן 19 שיעשה הכל כדי להיות הגבר היחיד בחייה של אמו החד-הורית. אבל מה שהיה יכול בקלות לעבוד כפריקוול של "פסיכו", אינו אלא קומדיה לא ממש מתוחכמת, שבעיקר מעליבה את האימהות החד-הוריות.
הפתיחה מבטיחה קומדיה רומנטית גרועה במיוחד. ז'ולי דלפי, שגם מככבת, היא פריזאית מתוחכמת הפוגשת במהלך חופשה בעיר הנופש ביאריץ גבר מקומי (דני בון), שמפיל בטעות דג טונה גדול על ירכיה - וזה מצחיק בדיוק כפי שזה נשמע, כלומר לא.
מהר מאוד מתברר לנו שהגבר הפרובינציאלי הוא בעצם אשף מחשבים, ושמה שהתחיל בתור מתכון לאסון מתפתח לרומן. הוא עובר לפריז מתוקף עבודתו בשירות בנק צרפתי גדול, והקשר ביניהם נדמה מבטיח. אלא שאיש מהם לא לוקח בחשבון את נוכחותו בבית של אותו לולו מהכותרת, אמן צעיר ובנה של אותה אישה, שאין לו כל כוונה לעזוב את בית אמו המגוננת יתר על המידה, שממשיכה לקרוא לבנה בכינוי החיבה הילדותי.
אפשר להחמיא לדני בון, הקומיקאי המצליח ביותר בצרפת כיום (הקומדיה "ברוכים הבאים לצפון" בכיכובו ובבימויו היא הסרט הקופתי ביותר בתולדות הקולנוע הצרפתי), על שהוא מעצב גרסה פחות מעצבנת של עצמו. מחמאות מגיעות גם לקארין ויאר ("משפחת בלייה") המגלמת את חברתה הטובה והסוערת-מינית של דלפי. הבעיה היא בעיצובה של דלפי את הדמות שהיא עצמה מגלמת, אישה נוירוטית ומעצבנת שגורמת לך לתהות מדוע בנה צריך להתאמץ כל כך כדי להרחיק מעליה גברים.
דלפי, הזכורה מטרילוגיית סרטי "לפני" של ריצ'רד לינקלייטר, נדרשת בצורה גסה ושטחית למדי לסוגיה האדיפלית שבמרכז סרטה הנוכחי. מערכת היחסים בין האם ובנה אינה מוצגת ולו לרגע אחד בצורה שמבהירה את התנהגותו הנרקיסיסטית של האחרון (השחקן שמגלם אותו, ונסן לקוסט שאינו מרשים במיוחד, מנגן על תו אחד בלבד), וחוסר המודעות של האם למתרחש סביבה פשוט לא משכנע.
העובדה ש"לולו" אינו מתיימר לחקור את הצדדים האפלים באמת של הסיפור מותירה את התוצאה הסופית כלא יותר מאשר רצף לא מוצלח במיוחד של מתיחות מתבגרים מהסוג המקובל בסרטי "אמריקן פאי". העלילה אינה מציעה תפניות מלהיבות, אם בכלל, ודווקא במערכה האחרונה, כאשר אתה מצפה לאיזשהו פיצוי, הסרט שוקע. "לולו" אמנם אינו סרט מביך או מעצבן במיוחד, וישנם בו כמה רגעים חביבים, אבל גם קשה לחשוב על איזושהי סיבה לצפות בו. הוא פשוט לא-לא.
