רופא שהותקף: "קופות החולים הן כמו שדה קרב"

הבוקר (ג') אחות בקופת חולים הותקפה על ידי מטופל - ומתה. אני הותקפתי במהלך הקריירה הרפואית שלי בת עשר השנים, ארבע פעמים. ארבע פעמים בהן הותקפתי על ידי מטופלים אלימים, בחדר המיון ובמרפאות. כשהגיעו נציגי המשטרה, זה היה מאוחר מדי.

הדם שזלג מהחתך שביצע בי מטופל אלים, הכאבים מכיסא שהטיח בי אחר והפצעים השטחיים כבר הגלידו. אבל תחושת העלבון הצורבת נותרת למשך שנים.

ארבע פעמים זה קרה לי, אבל אני רק חלק זעום מהסטטיסטיקה, בה עמיתיי, אחיות ורופאים, נמצאים בשדה קרב ונתקלים באלימויות מילוליות ופיזיות מצד מטופלים ובני המשפחות שלהם. אין כמעט שבוע בו לא נרשמות תקריות אלימות בבתי החולים ובמרפאות, ובסך הכל – כבר שנים רבות, מעל אלף מקרי אלימות בשנה.

קופות החולים - שדה הקרב הכי אלים

אחד ממקרי הקיצון קרה לפני כעשור, כאשר ד"ר מריוס גיא נדקר בידי אריל שמילוב, מטופל בן 64 מרחובות. ד"ר גיא, רופא ותיק, חרוץ ומסור מאין כמוהו, נפצע באורח קשה ממברג שנעץ בעורפו המטופל שדרש שינותח מיד. שמילוב נשפט לשש שנות מאסר, אבל הצלקת שנותרה בנפשו של ד"ר גיא כנראה שעולם לא תגליד.

וזה קורה יום אחרי יום, כאשר בקבוצות הווצאפ ובפגישות החברתיות שלנו, הרופאים והאחיות, אנו מבכים על יחס המטופלים. רק אתמול סיפרה לי אחות כיצד משפחתו של מטופל איחלה לה "שידרסו אותך". מזכירה העולה מחבר העמים, מספרת שוב ושוב כיצד מטופלים מכנים אותה "זונה רוסיה" ומקנחים ב"למה עליתם לארץ".

זירת הרצח בקופת החולים בחולון

החשופות ביותר בשדה הקרב האלים הזה, הן מרפאות קופות החולים. ברוב המרפאות שאינן במרכז קניות או בניין משרדים, לא מוצב איש אבטחה. מקרה אלימות זוכה למענה מאוחר של אנשי המשטרה או השלטון המקומי. אלה מגיעים לאחר דקות ארוכות, פעמים רבות כשכבר מאוחר מדי, המטופל האלים עזב את המקום והותיר את האחות או הרופא פגועים. גם התלונות אודות המקרה הזה אינן זוכות לטיפול אינטנסיבי, ולרוב נסגרות בלא כלום.

נכון, מערכת הבריאות בארץ היא מהעמוסות בעולם המערבי. המחסור העצום ברופאים ואחיות, כמו גם במיטות אשפוז, גורם להשתרכותם של תורים ארוכים במרפאות היועצות, בחדרי המיון ובמחלקות. אבל בתוך כל הכאוס הזה, אנחנו לא מפסיקים לנסות לרפא ולהציל את חייכם.

מספיק אירוע אחד של אלימות לפצוע את הנפש

אנחנו הרופאים, אולי האנשים העייפים בעולם. בעיניים טרוטות מתורנויות של 26 שעות רצופות, ראיתי את כל הטרגדיות האיומות בין מסדרונות בתי החולים, הניידות לטיפול נמרץ, הפיגועים, תאונות הדרכים, והלימוד האינסופי שמותיר אותך צמא לעוד ועוד ידע. המחיר כבד ועצום, אולם שווה כל כך את ההקרבה העצומה, את החיים הרבים שהצלתי ואת הרפואה שיכולתי להעניק לאחרים.

אירוע אחד ויחיד של אלימות פרועה, מספיק כדי לפצוע את הנפש, ולהותיר אותנו מחוררים מכדורי שנאה. ואחרי כל אירוע כזה, אנחנו נותרים לבד בשדה הקרב.

המשטרה סוגרת תיקים "מחוסר עניין לציבור", ואנו נותרים עם הטראומה העמוקה של התקרית האלימה, עצובים וכועסים, על אותו מטופל אלים שהצליח לצלק את האידיאל עבורו אנו קמים כל בוקר מחדש: להציל אתכם.

היום הגיעה האלימות לשיא הזוועות, כשאחות נרצחה בדם קר בידי מטופל אכזר ששרף אותה למוות. הרטוריקה הזו מוכרת היטב בארץ: עד שמישהו לא מקפח את חייו, הדברים לא זזים. אז מתקיימת שביתת מחאה, ושר הבריאות שלח הודעת גינוי. אבל האלימות הזו, שמתחילה ברשתות החברתיות ונגמרת ברציחתה של אחות מסורה לא תיפסק.

היא לא תיפסק עד שהעונשים נגד האלימות הפושה במסדרונות המרפאות ובחדרי המיון יוחמרו. היא לא תיפסק עד שיוצבו אנשי אבטחה במרפאות בכל קופות החולים בישראל. היא לא תיפסק, עד שהממשלה תיזום מהלך דרמטי שישים קץ לאלימות שרק הולכת ומתעצמת ומאיימת על החברה הישראלית כולה.

אז בפעם הבאה, כשתראו מטופל מרים קול, מדבר בגסות, מקלל או מרים יד על איש צוות רפואי, אל תחרישו. הרימו קול זעקה, התלוננו ועמדו לצידנו. כי כשאתם פוגעים בנו, אתם פוגעים גם בכם.

צפו בדיווח על רצח האחות בקופת החולים בחולון: