כדורגל מבעד לספקטרום / טור אישי

אין אוהד כדורגל שפוי שלא מפנטז על הצפייה המשותפת הראשונה במשחק כדורגל עם הבן הבכור שלו. אז נכון, יהיו מי שיגידו שצפייה משותפת של אב ובנו במשחק כדורגל היא בזבוז זמן, שהטקס הזה הוא פורמט פחות מאתגר של והגדת לבנך, ושהמשחק הזה מזכיר בעצם קרבות גלדיאטורים, מהומה על לא מאומה. אבל אפילו הם יודעים שיש נסיבות מקלות. כמו למשל הנעורים שאהבה לכדורגל משמרת. וזו נקודת פתיחה לא רעה לחיים.

בקיצור, אחרי ויכוח עם חברים סיכמנו שגיל שלוש וחצי הוא הגיל הנכון להתחיל לחנך את הילד במניפסט הכדורגל כדי שיוכל להבחין בין הרצים אחרי הכדור משמאל לבין המתנפלים עליו מימין, וזאת כשהוא בוגר ואחראי ובעיקר - בלי חיתולים. הכנסת אותו לעניינים בגיל שלוש וחצי? ההצלחה מובטחת ויהיה לך יורש. פספסת את גיל שלוש וחצי? המוח שלו כבר יהיה חשוף להשפעות מרככות שהן נושא לטור נפרד.

הגיל האידיאלי להיכנס לעניינים - שלוש וחצי. קלטינס ורוקאביציה(צילום: אורן אהרוני)

שלא תתבלבלו. הספקטרום הזה לא שבר אותי. אז חיכיתי בסבלנות עד שהוא יהיה בן שלוש וחצי, ובערך שנה וחצי אחרי אותו אבחון, ישבתי איתו ועם הספקטרום האוטיסטי לצפות במשחק הכדורגל הראשון שלנו.

בכל הפסקה במשחק ניסיתי להסביר לו את חוקי היסוד של המשחק. למשל, שיש 11 שחקנים בכל קבוצה, שרק לשוער מותר לגעת ביד ועוד כאלה (את הנושאים המורכבים יותר כמו לחץ גבוה, חלוץ מדומה, שיטת יהלום והגנה נסוגה כדאי לשמור לביקורים העתידיים שלנו באצטדיון). כשפיניתי לו את המקום הכי טוב בספה הוא דילג קדימה, נעמד מול הטלוויזיה וקרא בקול את כל הפרסומות שהתחלפו בלופ על השלטים שמסביב למגרש. כשנמאס לו, דילג בחזרה לחדר שלו. היה לי לא קל לגלות שהבן שלי לא אוהב כדורגל!

אוהדי מכבי חיפה. אחרי שתי דקות הילד כבר שיחק קלאש רויאל(צילום: אורן אהרוני)

למרות כל אלה, קצת פחות מ-12 שנים אחרי אותו משחק ראשון ואחרי קילומטרז' לא רע של צפייה בכדורגל יחד (היום הוא כבר מבדיל בין בעיטת דרדלה לגולאסו), מצאנו את עצמנו על הספה גם מול בית"ר ירושלים ומכבי חיפה. שכטר ועזרא נגד האקסית הירוקה, ולהפך, ובית"ר מול הסירוב של גיא לוזון לאמן בבית וגן. חיפה רוצה פלייאוף עליון ובית"ר רוצה אירופה. לכאורה, חגיגה.

עם הציפיות האלה המשחק נפתח כשהדקות הראשונות מצביעות על מגמה ברורה - בית"ר מסודרת ויוזמת יותר אבל לא מגיעה למצבי הבקעה רציניים, וחיפה לוחצת חזק וגבוה אבל נשענת על כושר גופני לא משהו של השחקנים. הקצב סביר אבל הכדורגל לא, וכדורגל כזה לא מעניין את הבן שלי. הוא צופה במשחק רק אם הוא מספק עניין ואירועים. לכן, אחרי שתי דקות הוא כבר שיחק קלאש רויאל.

דקה 10. הבן שלי עדיין עם הקלאש רויאל. מדי פעם הוא מגניב מבט לכיוון המשחק כדי להתעדכן. כששחקן של חיפה מוציא כדור חוץ, הוא קם ואומר בתקיפות: "אבל רק לשוער מותר לגעת בכדור עם היד", מילה במילה כמו שלמד ממני.

בכדור חוץ הוא תוהה: "אבל רק לשוער מותר לגעת עם היד"(צילום: אורן אהרוני)

לוקח זמן לעכל זיכרון פנומנלי מהסוג הזה שמאפיין ילדים רבים על הספקטרום, אבל זה גם לא כל כך מסובך. כי הלוגיקה שלו מוחלטת, הבנת החיים שלו פשטנית אך מדויקת והכנות הישירה שלו כובשת, אבל חסרת טקט לפעמים. בלי התמקחויות, בלי התפתלויות ובלי כפל משמעות שמאפיינים את החיים הרגילים. אלה הכלים שלו.

הבעיה מתחילה כשהוא נתקל בדילמה. כזאת שאין עליה תשובה לוגית ברורה. כמו למשל - האם אחרי שער יתרון מאמן צריך להכניס שחקן הגנה טרי כדי לשמור על היתרון, או לנסות להבקיע שער שני. באזורים האלה, כשצריך לבחור משהו שהוא לא טוב מוחלט או ברור מראש, שם הבכור שלי נתקע. גם בכדורגל וגם בחיים. עם הזמן הבנתי שכדי שהוא ימשיך בשיחה אני צריך לשכלל את היכולת לחשוב כמוהו. להיכנס מבעד לספקטרום שלו. לפענח את הדקויות שלו. כמו שהוא מתאמץ לפענח את הדקויות של החיים הרגילים שמסביבו.

דקה 12. אחרי שעזרא מפציץ לקורה שואל אותי הבכור שלי אם קורות השער עגולות או מרובעות. הכמעט נקמה של עזרא לא הזיזה לו. מבחינתו, אם לא נכבש שער אין צורך להתעכב על מה שהיה.

הבעיה מתחילה כשנתקלים בדילמה. גיא לוזון עם אלירן עטר(צילום: אורן אהרוני)

ואז, כדי להשלים את ההתרחשות הוא מקטלג את ורמוט בתאי הזיכרון שלו שהתפנו לכדורגל ומשתמש באנלוגיה של גולות וקלפי משחק ושואל: "ורמוט הוא פּוּשְט, נדיר או מהדורה מוגבלת?".

יחסי הכוחות לא משתנים. בית"ר ממשיכה להיות מסודרת ויוזמת אבל לא מגיעה למצבים רציניים, וחיפה ממשיכה ללחוץ חזק וגבוה, לגנוב חצאי מצבים, אבל עם כושר גופני לא משהו של השחקנים.

"ורמוט הוא פושט, נדיר או מהדורה מוגבלת?"(צילום: אורן אהרוני)

גלים של גאווה מציפים אותי. הוא עדיין מחובר למשחק.

"ירושלים", עניתי לו.

"זה בגלל שהיא עיר הבירה?" הוא מתעניין.

"לא", חייכתי אליו.

"אז זה בטח בגלל שהיא טהורה", הוא מכריז בביטחון.

"מה פתאום!" נבהלתי. רק זה חסר לי, ילד אוטיסט יושב ביציע של איזה אולטראס.

"למה האנשים בקהל כועסים?" (למצולמים אין בהכרח קשר לכתבה)(צילום: עוז מועלם)

"אבל כתוב בשלט של הקהל שבית"ר טהורה לעד", הוא מתעקש.

גייסתי את הטון הכי חינוכי שלי ואמרתי: "לא בגלל זה הם יותר טובים מחיפה".

"אבל מה זאת אומרת טהורה?" הוא מקשה.

"טהורה זה מאוד מאוד נקייה. בלי פגמים, בלי חולשות. בלי לכלוך", זרמתי איתו וניסיתי להישמע רגוע כדי לא להכניס לו רעיונות רעים לראש. אבל סימני תסכול ראשונים כבר עלו בו.

"אז ירושלים מאוד מאוד נקייה ובגלל זה היא יותר טובה מחיפה?" הוא שואל.

אני מנסה להחזיר אותו למשחק. "אני חושב שירושלים טובה יותר כי יש לה שחקנים טובים יותר".

התשובה הזאת לא מוצאת חן בעיניו. "אז למה בית"ר הפסידה?"

"אבל אמרת שהם יותר טובים מחיפה", סינן הילד(צילום: אורן אהרוני)

נרגעתי. הוא כן מבין את המשחק. חייכתי אליו ואמרתי: "כי הם לא היו טובים במשחק".

אז הוא מסנן לעברי: "אבל אמרת שהם יותר טובים מחיפה", והלך לחדר שלו. לפעמים אוטיזם זה כמו התהליך של מכבי חיפה. אתה לא יודע איפה זה מתחיל ולא יודע לאן הוא לוקח אותך.

אחרי כמה דקות של נגינה בפסנתר (שמרגיעה אותו מאוד) הוא חזר אל בית"ר וחיפה בדיוק ברגע שהמצלמה התמקדה באחד היציעים. הוא ריכז את המבט וניסה לזהות מה מרגישים האוהדים האלה לפי הבעות הפנים שלהם. כי רק ככה הוא לומד להבין את העולם.

"למה האנשים בקהל כועסים?" הוא שאל בחשש קל.

שוב זה מתחיל, חשבתי לעצמי אבל שמרתי על קור רוח.

"הם לא כועסים. הם מעודדים את הקבוצה שלהם", אמרתי.

"אבל הם צועקים עליהם", הוא כועס וכמעט צעק. ניסיתי להרגיע אותו.

"למה הם מדברים על מוות?"(צילום: אורן אהרוני)

"האוהדים חושבים שככה הם מראים אהבה לקבוצה שלהם", אמרתי לו.

"אני חושב שהם רעים", עמד על שלו.

עדיין לא הבנתי לאן הדיון הזה הולך.

"הם לא רעים", אמרתי. ושוב התשובה שלי לא מוצאת חן בעיניו.

"אז למה הם מדברים על מוות?" הוא שאל בדמעות.

"איזה מוות?" נזעקתי.

הוא לחש בזעם עצור: "הם צועקים 'מוות לערבים'", וברח לחדר שלו.