הפסיכולוגיה של הכדורגל / מליניאק
השיפוט, השעון, חוסר השליטה של המאמן במה שקורה, והישראלים הלוזרים שחושבים שהם ווינרים. מבט נוסף ל־1:6 של ברצלונה
אין סיכוי שאתחרה בסופרלטיבים שניתנו ל-1:6 של ברצלונה על פריז סן־ז'רמן. יש דברים שקשה להסביר, זה מה שיפה בכדורגל. מיליוני אנשים הולכים לבזבז כסף וזמן במשחקי 0:0 משמימים, בניסיון לתפוס את ה"דבר־כזה־עוד־לא־היה" הבא. לא יהיה כלום, כי אין כלום, כי ברוב המשחקים קורה מעט, ואם כבר מובקע שער זה קורה כשאנחנו קופצים רגע לשירותים.
ה-0:0 זה מה שיפה בכדורגל, כי כל גול הוא אירוע שאפשר לחגוג בערימה של חבר'ה על הדשא, להוציא כיפה מהגרב, לטפס על גדר או לרוץ ולנשק למצלמה. זה מה שיפה בכדורגל. תארו לכם שבכדורסל היו מתחבקים אחרי כל סל, ומחדשים את המשחק מאמצע המגרש.
לתקן את העוול
יש טענה לפיה טעויות שיפוט הן חלק מהמשחק, וחבל לנסות להילחם בהן. עובדה שגם אחרי שהעמידו שופט נוסף ברחבה עדיין השופטים לא מבחינים בפנדל ברור. אפשר לפתור את העיוות בבדיקת ההקלטה, אבל המתנגדים טוענים שזה "יעצור את המשחק". מה יש לעצור, כאשר המשחק נתקע ממילא כל כמה דקות? החלפת שחקן או ביצוע בעיטה חופשית נמשכים 2־3 דקות, והשופט אף פעם לא מוסיף את מלוא הזמן שבוזבז. אבל חצי דקה לבדוק הקלטה, זה מה שיעצור את המשחק. ומה לגבי העוול שמכריע אליפות או גביע?
הטענה שאין צורך לתקן מה שלא מקולקל, יש בה היגיון. אם מיליונים צופים במשחק, וערוצי טלוויזיה מוכנים לשלם מיליארדים עבור זכויות השידור, למה לשנות? נסו להסביר את זה לאוהדים, לשחקנים ולמאמן של פריז סן־ז'רמן.
השעון הנסתר
כולם בדקו אם הפנדלים היו מוצדקים. מישהו בדק האם השער של סרג'י רוברטו הובקע במסגרת הזמן החוקי? כמה דקות בוזבזו באמת? אם בוזבזו ארבע ורבע דקות, למה השופט הוסיף חמש? 45 השניות המיותרות שוות למישהו מאות מיליוני יורו. אולי המשחק היה צריך להסתיים לפני המסירה של ניימאר?
בפועל משחקים 70 דקות לכל היותר, והשופטים מחזירים חמש דקות במקרה הטוב. מה הבעיה שהשופט הראשי יסמן לשופט הרביעי לעצור ולהפעיל את השעון שיוצג בלוח התוצאות? מה הבעיה להתחיל משחק כשהשעון מראה 45:00, ולסיים כשהשעון יראה 00:00. איך ייתכן שמשחק אחד מסתיים ב"דקה ה־95" ואחר ב"דקה ה־91"?
בכדורסל מודדים את הזמן בעשיריות שנייה. השחקנים והצופים רואים בכל רגע נתון כמה זמן בדיוק נותר לסיום. ואילו בענף שראשיו מכרו אירוח מונדיאלים תמורת שוחד, שופט קובע את סיום המשחק כמו לפני מאה שנה, על פי שעון יד שנסתר מעיני כל. משחק שמתגלגלים סביבו מיליארדים, נמשך ככה וככה. זה מה שיפה בכדורגל?
הכל ברגלי השחקנים
מה עוד למדתי מ"משחק המאה"? שלמאמן אין שליטה על מה שקורה במגרש. חשוב שיהיה מישהו לפטר אחרי הפסדים, אבל באצטדיון ענק ורועש, כשהשחקנים רחוקים עשרות מטרים מהמאמן, אי אפשר לתקשר. מאמן כדורגל לא יכול להוציא שחקן לשתי דקות לתדרוך קצר, ויש לו רק שלושה חילופים. אז מאמנים עושים פנטומימה עם הידיים.
קל להאשים את מנחם קורצקי או את יובל נעים שהם ירדו לבונקר אחרי שעלו ליתרון. שטויות, בין אם המאמן הוא שרון מימר או אונאי אמרי, מאמן פ.ס.ז', הם יכולים לצרוח לשחקנים לא להחנות אוטובוס ברחבה, זה לא יעזור. מנבחרת גרמניה, דרך מנצ'סטר סיטי ועד בית"ר ארגזים, שחקנים תמיד ייסוגו לאחור כאשר יש להם מה להפסיד. כשמשחקים על כל הקופה, מי שלא חייב להבקיע ואסור לו לספוג, יוותר על התקפה ויירד להגנה.
המתחם ההגנתי ימוקם בדרך כלל 35 מטר מהשער, אבל נגד ברצלונה היעד המבוצר יתקפל לאחור עד לקו ה־16. לצרפתים היה ברור שבונקר לא יחזיק מעמד 90 דקות, במיוחד אחרי 0:1 בדקה השלישית. כולם יודעים שכל קבוצה שתצופף עשרה שחקנים ברחבה מול מסי, ניימאר ואינייסטה, תחטוף רביעייה, חמישייה ושישייה, ופריז סן־ז'רמן הוכיחה במשחק הראשון שהיא מסוגלת לשחק מול בארסה.
המשחק הזה היה בית ספר לפסיכולוגיה של ספורט. בפיגור 3:0 הצרפתים הבינו שחמישייה ושישייה הם עניין של זמן, התחילו לשחק, הבקיעו אחד וכמעט עוד אחד. ומה קרה ב־3:1? שוב חזרו לבונקר, לשחק על זמן. הטבע האנושי הוא לשמור על מה שיש גם כשזה לא הגיוני, שום מאמן לא ישנה את זה.
"ראית איך ניצחנו?"
כמעט כל מי שפגשתי למחרת "משחק המאה" היה חנוק משמחה: "ראית איך ניצחנו?". כנראה שמשהו אצלי דפוק, כי חוץ ממני אף אחד לא הביע אמפתיה כלפי הצרפתים המסכנים. לא שיש לי משהו בעד צרפתים, ובארסה היא קבוצה שכיף לצפות בה, אבל לא שיחקו קטלאנים נגד צרפתים, אלא ערב־רב במימון האמיר של קטאר נגד ערב־רב במימון השייח' של אבו־דאבי.
את 1,500 הישראלים שנסעו לראות את הניצחון של ברצלונה זה לא ממש עניין. הם קנו טיסה־מוזלת־פלוס־שלושה־ימים־פלוס־כרטיס־לקאמפ־נואו ב־850 יורו, וחוו את אחד המהפכים הגדולים בהיסטוריה. איך זה שבמשחקים של בארסה נמצאים יותר ישראלים מרוסים, טורקים, איטלקים וגרמנים? רמז: השער החשוב לא היה של סרג'י רוברטו, אלא שער היורו (3.8929).
לגרמנים ולאנגלים יש את באיירן מינכן וצ'לסי בבית, הם לא חייבים לנסוע לברצלונה. לישראלים יש את באר־שבע, מכבי חיפה ופ"ת, ובשביל לראות כדורגל טוב צריך להרחיק לאירופה. עדיין זה לא מסביר את מספר הישראלים "אוהדי" ברצלונה, בלי פרופורציה לגודל המדינה.
יש לנו נטייה לאהוד ולהעריץ כל מה שמצליח. אוהדים שהוציאו הרבה כסף על מינוי למכבי ת"א ביורוליג לא מגיעים להיכל, כי הם קנו מינוי להצלחה. אותו סידור מובטח ל"אוהדי" ברצלונה. הם מאמינים שאם ילבישו את הילד בחולצה של מסי, הם יהפכו אותו לווינר. מי שחושב שאם יידע את שמות השחקנים, יצפה בכמה משחקים וילבש את החולצה הנכונה, זה יהפוך אותו לווינר, הוא לוזר.
אנחנו לוזרים שמספרים לעצמנו שאנחנו ווינרים. מדינה שמחסלת את החקלאות, דורכת על חלשים, מוכרת את אוצרות הטבע, קונה צוללות בכסף גרמני ולא דואגת לטיפולי שיניים לניצולי השואה, והגיבורים שלה הם אלו ששיחקו אותה ב"אקזיט", היא לוזרית. כשזוכים בגביע היורוליג שרים "אירופה צהובה", ולמונדיאל נגיע כשיגדילו את מספר הנבחרות ל־96. בינתיים נוסעים עם הילד לקאמפ נואו, תולים במשרד צעיף של ברצלונה, והנה גם אנחנו שותפים. ו־ו־י־נ־ר־י־ם!
לפנייה לכתב/ת 
