תקרת זכוכית / טור
ולנסיה ניצחה בצדק את הפועל ירושלים. היא הצליחה לעצור את האתלטיות המרשימה של האדומים ואת הקליעות מחוץ לקשת. איך היא עשתה זאת? התשובה פשוטה: הגנה אגרסיבית. עידו אשד מסכם את המשחק הראשון בסדרת חצי גמר היורוקאפ
האם יכול להיות שהפועל ירושלים גילתה את תקרת הזכוכית שלה? האם נמצאה הקבוצה שיכולה לעצור קבוצה אתלטית כמו ירושלים בעזרת משחק קבוצתי נקי ופשוט? לצערי נראה שהתשובה לשתי השאלות האלה היא כן. נדמה שעד השלב הזה הפועל ירושלים שיחקה את אותו הכדורסל, רק שאחוזי הקליעה שלה היו טובים יותר, וכך היא ניצחה משחקים ונראתה טוב יחסית. אבל ביום שרק שליש מהשלשות וחצי מהזריקות ל-2 נכנסות, הרבה בזכות הגנה אגרסיבית של היריב, היא מפסידה ב-15 הפרש תוך אובדן עשתונות לקראת הסיום.
בכל סדרה, ובמיוחד בסדרה קצרה ללא יתרון ביתיות, למשחק הראשון יש חשיבות מכרעת. אם אתה לא גונב אותו, אתה צריך לנצח יריבה עדיפה בשני משחקים רצופים, כשהשני והקובע הוא שוב אצלה בבית. בפתיחה ניכר היה שירושלים עלתה מוכנה מנטאלית, אבל כמו שקורה לה במשחקים רבים, כשמגיעות דקות ההכרעה, היא עוברת לשחק על אוטומט, מה שבעיקר אומר 'תן לג'רלס ותתפלל'. עם 19 איבודים ו-16 ריבאונדים בהתקפה של הספרדים, אין לירושלים מספיק כדורים לקלוע יותר מ-70 נקודות. ככה אי אפשר לנצח.
אבל עבודת המאמן היא לא רק הכנה מנטאלית, היא גם ואולי בעיקר להביא את השחקנים לשיא בזמן הנכון. ודווקא אפשר לומר שמבחינת פציעות ירושלים בסדר.
זר אחד עזב, שני זרים פצועים מתוך שמונה, ולא המובילים. בר טימור חזר. מצבה של הפועל ירושלים טוב מאוד יחסית ליריבה. אבל ליאור אליהו וג'רום דייסון בכושר ירוד ומצב רוח דיכאוני. קרטיס ג'רלס, שבו תלוי הכל, מחזיק יותר מדי זמן בכדור (לא חדש) ונגד קבוצה מחוברת ששומרת צמוד כמו ולנסיה, הנעת הכדור השבלונית פשוט לא מצליחה לייצר מהלכים. ירושלים עמדה על הקו רק שש פעמים, מדד לרכרוכיות וחוסר אגרסיביות, למרות שזכתה לשיפוט מועדף ובוודאי לא ביתי.
אמארה סטודמאייר פתח יפה, אבל ירושלים הזניחה אותו לדקות רבות, בעיקר ברבע השלישי שהכריע. כשהוא צריך לכדרר כדי לעשות סל, הוא מאבד את זה ונראה לעתים כמו צל מביך של השחקן הגדול שקרע רשתות אצל דייויד סטרן. מולו התייצב לוק סיקמה... וואו. הבן של ג'ק סיקמה הגדול שלקח אליפות ב-NBA עם סיאטל בשנות ה-70 הגדולות... רגע של געגוע לשנים נאיביות יותר.
לוק סיקמה משחק כדורסל עם טעם של פעם ומתחבר באופן מושלם לתלכיד של ולנסיה, שאיכשהו הזכירה לי את קבוצות הקיבוצים של שנות ה-60. חבורה של מזוקנים רשעים שרצים מהר, מרביצים בלי אבחנה וקולעים בלי הכרה. הם לא מציגים משחק מהוקצע, אבל זה הכדורסל היפה ביותר, כי הוא אינו מבוסס על אתלטיות אלא על כישרון וחיבור קבוצתי. מסן אמטריו וסאסטרה ילדים יכולים ללמוד. בירושלים, רק בדקות שיותם הלפרין על המגרש נוצר משהו ללמוד ממנו. אבל היו רק 11 דקות כאלה.
ולנסיה היא קבוצה אירופית, במובן הטוב של המילה. האמריקנים משמשים בה רק חיזוק, כמו שהתכוון מי שיזם את היורוליג. הביקורת כלפי הפועל ירושלים על שישה אמריקנים מובילים מוצדקת כמובן, אבל כפי שכבר כתבתי אני מוכן לסבול את זה השנה בתנאי שזה יביא עלייה ליורוליג. אלא שנדמה שהאמריקניזציה היא גם לא אסתטית, וגם לא יעילה. כשג'רלס ודייסון עסוקים קודם כל בעצמם, וקינזי הוא היחיד שמחזיק את הראש מעל המים, אין שום בשורה בכדורסל של הפועל ירושלים, וקל מאוד לסגור אותו.
אבל בסדרה, כמו בסדרה, יש תמיד הזדמנות אחת לתקן. וביום שישי בצהריים, שעה פסטורלית שדווקא מתאימה למשחק בבירה, תעלה ירושלים למשחק העונה שלה, בתקווה להגיע למשחק העונה השני שלה בשבוע הבא. היא צריכה להרים את עצמה רגשית ומקצועית, ולתת לאוהדים שלה עוד תקווה להיות חלק מהאריות של אירופה. אבל כדי להשיג את זה, ירושלים חייבת לחפור לתוך עצמה ולמצוא את הנשמה שלה. כי רק כדורסל כבר לא מספיק ברמות האלה.
לפנייה לכתב/ת 
