כרוניקה של אימה ואלימות בלתי נסבלת
"היא מקבלת הודעות מבני משפחתו של האנס המבוגר יותר. איומים מזעזעים. קללות נוראיות. היא הולכת למשטרה ומשיגה צווי הרחקה. המשפחה שומעת שהיא עשתה זאת ושולחת עוד הודעות איומים כולל האמירה שהם לא מפחדים מהמשטרה והמלצה שתתאבד. ואז מגיעה התקיפה". שני שטלריד, מסייעת לנפגעי תקיפה מינית, משתפת
"אין מה לעשות", היא אומרת לי בשנייה שאנחנו מתיישבות לפגישה השבועית שלנו, כשהעין שלה סגולה וכחולה, היא סובלת מחבלות בצלעות וחבלה קשה בראש מאחור כי כשהוא נתן לה אגרוף, הראש שלה נדחף על הקיר, "אני יכולה לחזור הביתה הערב ולהישחט".
לטורים הקודמים:
דרושים: גניקולוגים רגישים לנפגעות אונס
שחרור מוקדם - יריקה בפני קורבנות האונס
מבט מבפנים על מתן גזר הדין באונס בחצרים
לא ביקשתי. אל תשלח. או שא בתוצאות
אני רוצה לכתוב על זה, אני אומרת לה. אני חושבת שאולי איכשהו, זה יעזור לשמור עלייך. אולי ככה נצליח איפה שהמשטרה לא מצליחה. פשוט להגן עלייך. "אני רוצה לכתוב מעין ציר זמן. שאנשים יבינו את הסיפור שלך ואיך הגעת לנקודה הזו. ומה בדיוק קורה ברשויות וכמה זה עוזר להגן על האזרחים. ואולי כך נצליח להגן עלייך". והיא מיד מסכימה. בלי פרטים, כמובן. כי נפתח עוד תיק פלילי עכשיו וכל הנושא בחקירה.
1985 - היא בת 8, וזה מתחיל. שלוש שנים תמימות של תקיפות פיזיות קשות, תקיפות מיניות ומעשה סדום על ידי שניים משכניה. היא היתה ספורטאית, אז בכל פעם ששאלו אותה לגבי פציעה כזו או אחרת, היה לה תירוץ. אף אחד לא ידע. אף אחד לא שמע. הם "מלכלכים" עליה וממציאים לה שמות בבית הספר. היא מתבישת ולא חולקת עם אף אחד.
1989 - היא עוברת דירה ויש לה שנה מאושרת ושקטה.
1990 - היא חוזרת לשכונה הישנה שלה. והתקיפות מתחדשות ומחמירות. אונס, מכות קשות ומעשי סדום. היא סובלת מצלעות שבורות, מכות יבשות בכל הגוף.
1991 - מלחמת המפרץ. הכל נפסק ולא מתחדש.
לא צילום אילוסטרציה. העין של הנפגעת לאחר התקיפה האחרונה
1992 - גיל 15, כבר מתחילים לקלוט בבית הספר שמשהו לא בסדר עם הילדה. המחנכת מתחילה לשאול שאלות. היא עונה שזה קשור במלחמה. מסתירה את הבושה שהיא חשה. היא מגיעה בחום של הקיץ עם שרוולים ארוכים. מאמנת הכדורסל שלה, שהיא מדברת עליה ומתפשט חיוך על פניה הכאובות והיא אומרת - "היא הצילה אותי", נותנת לה מפתח לאולם הספורט ואומרת שמתי שהיא צריכה, תבוא לקחת כדור ויש לה את האולם לעצמה.
היא מתחילה לחתוך את עצמה.
1993 - גיל 16, מפעילים עליה לחץ מסיבי אחרי גילוי הסיבה לחבלות ולמצבה, והיא מגישה תלונה. חקירות, מעצרים, הגשת כתב אישום ומבלי לדעת, היא מתחילה במשפט שימשך 7 שנים תמימות!
1994 - בין כיתה י"א לי"ב - היא מאושפזת חודשיים, כל החופש הגדול, במחלקה פסיכיאטרית פתוחה של בית החולים הקרוב לביתה. היא יוצאת מאשפוז וחוזרת לבית הספר כספורטאית מצטיינת עם הסדר מיוחד שעושים איתה כדי לאפשר לה את סיום 12 שנות הלימוד שלה, למרות שהיא לא לומדת כלל וכלל.
היא מסיימת תיכון ולא רוצים לגייס אותה בשל הפציעות מהספורט. היא סובלת משברי הליכה, קרעים בקרסול וברכיים פרוקות. היא נלחמת ולא מגייסים אותה. היא משלימה בגרויות ופסיכומטרי והיא מתנדבת לצבא. תשעה חודשים מהגיוס, באסון המסוקים, היא מאבדת שלושה חברים קרובים ומתמוטטת.
מפה, היא מתארת, יש לה כמה שנים מחוקות במוח. היא לא זוכרת כמעט כלום מאותן השנים. הכאב היה גדול מדי. היא מתחילה ללמוד לתואר ראשון ומיד לאחר הלימודים מתחילה לעבוד בתחומה.
"צו הרחקה זה כמו נייר טואלט"
2016 - היא מגיעה לעורך דין בשל נפילה במקום עבודתה ותביעה ומספרת לו על המשפט של האנסים שלה ועל פסק הדין. היא מספרת לו שאחרי 7 שנות משפט, לפחות זכתה באיזשהו סוג של צדק וזכתה להרשעה מלאה בכל סעיפי האישום. אחד האנסים שלה מקבל פטור מעונש בעקבות אסון משפחתי והשני, המבוגר יותר, מקבל חצי שנת עבודות שירות. היא קוראת לזה סוג של צדק.
עורך הדין מציע לפתוח את פסק הדין כדי ליישם את העונש הכספי שהוטל על אנסיה. היא מסכימה.
כאן מתחילים האיומים.
היא מקבלת הודעות מבני משפחתו של האנס המבוגר יותר. איומים מזעזעים. קללות נוראיות. היא הולכת למשטרה ומשיגה צווי הרחקה. המשפחה שומעת שהיא עשתה זאת ושולחת עוד הודעות איומים כולל האמירה שהם לא מפחדים מהמשטרה והמלצה שתתאבד.
12/3/17 - מוצאי חג פורים, יום שני בלילה, היא חוזרת הביתה ולפני שהיא מספיקה להדליק את האור בחדר המדרגות, היא חוטפת אגרוף היישר לעינה ובעיטות בכל גופה. היא מצליחה לשרוט את התוקף שלה, אותו היא לא מזהה, עולה לדירתה ומתיישבת לחכות למשטרה עם שקיות על הידיים, כדי שיוכלו לאסוף ראיות. שוטרים מגיעים אחרי שעתיים ולוקחים אותה לתחנה. הם מצלמים אותה, את גופה, את פניה, אוספים ראיות ממתחת לציפורניה. היא מקיאה פעמיים וכמעט מאבדת הכרה. הם לוקחים אותה לבית החולים. בארבע בבוקר היא מגיעה הביתה. יש לה פגיעה בארובת העין, חבלות יבשות בצלעות ומכה קשה מאחורי הראש.
"צו הרחקה זה כמו נייר טואלט", היא אומרת לי. "חשבתי שיש לי צו הרחקה ואני בטוחה. ואני מתה מפחד, שני. מתה מפחד להגיע הביתה. ולא נעים לי לבקש מאנשים לשמור עליי. אבל אני ניצחתי. קמתי היום בבוקר, התלבשתי ויצאתי לעבודה", היא ממשיכה, הלביאה הזו, גיבורה כפי שלא תוכל להבין בעצמה, כנראה.
"אתם רוצים לרצוח אותי - תרצחו. אני לא אוותר על כלום. על שקל מהריבית שמגיעה לי על כל השנים האלה, אני לא אוותר. גם אם אתרום הכל לצער בעליי חיים. לא אוותר. אני לא אעבור דירה. אני לא אשנה את חיי כי הם מאיימים עלי. אני לא אתן להם לנצח אותי. אני מנצחת".
צפו בסרטון העדות של שני שטלריד, כותבת הטור, בו במסגרת "פרויקט האמיצות" של עיתון לאישה היא מספרת על האונס שחוותה:
מתוך פרויקט "לא שותקות" של לאישה (כתבת: שרון רופא אופיר, צילום וידאו: שי רוזנצוויג, צילום סטילס: יונתן בלום, עריכה: אייל צרפתי)
שני שטלריד, אמא של עמית וטל. לאחר שחשפה את סיפור האונס שלה היא פעילה במאבק נגד תקיפות מיניות, מלווה מאות נפגעים ומעבירה הרצאות בנושא.
לפנייה לכתב/ת 
