לקלוט מה השגתי בחיים ולהתחיל לבכות

וולט דיסני אמר - "אם את יכולה לחלום את זה את יכולה להגשים את זה". טוב באנגלית זה מגיע ביוניסקס, אני בחרתי לתרגם את זה לעברית נשית. ולמה אני נזכרתי בזה פתאום? כי לרגע שכחתי בתוך כל המטלות שלי כעצמאית וכאם יחידנית לתאומות, לעצור רגע ולבדוק מה שלום החלום שלי והאם התקדמתי בדרכי להגשמתו.

לפני מספר ימים, במסגרת קבוצת עבודה קטנה של נשים עצמאיות שאני חברה בה, קיימנו שיחת סיכום לאחר תקופת עבודה משותפת. המשוב של הנשים בקבוצה היה כל כך עוצמתי, עד שהתחלתי לדמוע. פעולה ששכחתי מזמן איך עושים, כי בינינו, למי יש דקה כדי לראות את העולם במעורפל?

תרי סשקיס. "שכחתי לבדוק מה עם החלום שלי"(צילום: לינה מיארה)

הן דיברו על ההתקדמות שלי, על העשייה, על הדרך שעשיתי בארבעת החודשים האחרונים. הקבוצה הזו, הייתה תמרור העצור שלי שקרא לי: "היי תרי, תעצרי רגע. תנשמי. תראי על מה את כבר יכולה לסמן וי. שימי לב, את בדרך ואת בנתיב הנכון. סחתיין עלייך יא מגשימת חלומות".

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

הנה אני - היחידנית, העצמאית, החזקה, החסונה - לא ראיתי את זה. עד שלא עשו לי רשימה סדורה. מסתבר שגם עליי עוברים ימים קשים. אני מתקשה להרשות לעצמי להתעכב עליהם, אבל בחמש הדקות האלה, ליד השולחן, ירדו לי דמעות. הן היו כולן של סימן שאלה וחשש מהול בהתרגשות. הרפיתי לרגע והסכמתי להתגאות.

לא חיכיתי לאביר

בראשי אני עדיין אותה "ילדה עצמאית" שהייתי. זו שבגיל שמונה נסעה באוטובוסים לבד בכל הארץ, בחרה לה חוג שחייה ודאגה להגיע אליו "באופן עצמוני" במשך שנים עד שמלאו לי 15. החיים הביאו אותי לשם. לא בחרתי. כשאמי חלתה ואבי היה עסוק בלטפל בה, יכולתי לבחור אם לילל או לגדול. משהו בי לא היסס ובחר באופן אוטומטי בגדילה. משם כבר לא היתה דרך חזרה.

לאורך חיי בחרתי פעם אחר פעם מטרות והשגתי אותן. לעתים בקלות, לעתים חצבתי באבן. רציתי לחיות בחו"ל אז מצאתי את העבודה שתיקח אותי לשם, רציתי לדבר ולהבין אנגלית הכי טוב אז בגיל 13 התחלתי לקרוא באנגלית בעזרת מילונית (מין מחשב תרגומון כזה) ומאותו רגע, כל ספר שקראתי היה באנגלית.

כשהתבגרתי, היה ברור לי שאני רוצה להיות אמא. לא בהכרח היה ברור לי אם זה חייב להיות בזוגיות ואם צריך. לא השקעתי בזה עודף מחשבה ואמרתי לעצמי, זה המצב, את בת 37, הביציות שלך לא מחכות לשום אביר. אז פניתי לבנק הזרע, בחרתי ברקוד משובח ולימים הפכתי לאם. לא לאחת, כי אם לשתיים מהממות שאוטוטו ימלאו להן שש שנים.

"היה לי ברור שאני רוצה להיות אמא"(צילום: אלבום פרטי)

לעזוב את ההייטק

אחרי שילדתי יכולתי להמשיך בעבודתי כשכירת הייטק, דווקא במקום ששילם ממש יפה והיה גמיש איתי בשעות העבודה ועבודה מהבית, אבל גיליתי שהחלום שלי כבר לא נמצא שם. גיליתי שאני רוצה משהו אחר לחלוטין. משהו שקשור יותר בתקשורת ושיח ועזרה לאנשים, מאשר התעסקות בינארית נוסח אפס ואחד. אז התחלתי ללמוד.

עכשיו תדמיינו - אם יחידנית לתאומות, שעובדת בבוקר במשרה מלאה ובמקביל לומדת, בלי הורים שיעזרו, אבל אחים תומכים כל אחד בדרכו וכמידת יכולתו - יש חיה כזו. כשיש רצון תימצא הדרך, כך אמרו חכמים לפניי. אני רק החלטתי לפסוע בדרך.

לטורים הקודמים:

- כששתי התאומות צורחות בו זמנית

- הרגע שהחלטתי להפריד את התאומות שלי בגני הילדים

- האמא שמצאה את הדרך לייצר זמן

שוכחות את עצמנו מרוב מטלות ועייפות

במיקרו קוסמוס הקטן שלי נמצאות עשרות נשים ענקיות, שיודעות שהן כאלה ברוב ימות השנה, אבל מעת לעת צריך להזכיר להן את זה, כי הן שוכחות. מרוב עייפות או מרוב מטלות, ובכללי מרוב החיים כמו שהם. כמעט כל הנשים סביבי יכולות לספר לכם סיפורים דומים ואף הירואים יותר.

זו שהיא יחידנית וילדה תאומים, אבל אחד מהתאומים נולד עם בעיות בריאותיות מורכבות, זו שאיבדה את שני ההורים במהלך ההריון וזו שילדה שלישיה ומצליחה עדין לנהל את העסק הפרטי שלה. ויש גם את זו שיש לה תאומים ואחד מהם חלה בסרטן בשנה הראשונה לחייו, הבריא ואחרי שנתיים השני חלה וזו שהיא נכה בכיסא גלגלים, אך הביאה לעולם שני זוגות תאומים.

אנחנו הנשים נולדנו כאלה. זה מובנה בתוכנו. אנחנו רק צריכות רגע שמישהו יגיד לנו: "היי היי, תעצרי שנייה. תראי מה את עושה. תראי מה את מסוגלת לעשות. תראי כבר על מה התגברת ומה ייצרת".

ועכשיו תעצרי עוד רגע אחד ותשאלי את עצמך - מה החלום שלך? תעצמי עיניים ובדמיונך תתחילי לשרטט את דרכך אליו. אחר כך בצעד מלא ביטחון, תתחילי לפסוע בה. להגשמתו.

הכותבת היא אם יחידנית לתאומות בנות חמש, מדריכת הורים לתאומים בשיטת ורד בן פורת, מלווה אמהות יחידניות