לחץ במשקל כבד
ספורט מקצועני דורש לא רק הפגנת יכולות גופניות אלא גם התמודדות עם לחצים ומתח נפשי. ספורטאים מצליחים ואנשי מקצוע מספרים על החשש התמידי, הפחד מכישלון והמשקולות על הכתפיים - וגם מציעים דרכים להתמודד
"אני לא הייתי נלחצת גם ממבחנים בבית הספר", מספרת הגולשת לי קורזיץ. "עכשיו אני באוניברסיטה, כולם נלחצים לפני המבחן ואני לא מבינה למה כולם נלחצים. ארבע שנים התכוננתי לאולימפיאדה במטרה להצליח שם. הכל מתגמד לעומת הלחצים בספורט".
קורזיץ הייתה אלופת העולם בשייט ארבע פעמים, כולל שלוש זכיות רצופות. היא ידעה גם אכזבות והחמצות, כמו שיוט המדליות באולימפיאדת לונדון שהסתיים עבורה במקום השישי הכללי. היא אמנם לא מתארת את עצמה כאדם שנלחץ בקלות, אבל יצא לה לפגוש בענף כאלה שכן.
"אצל אנשים שלא מתפקדים תחת לחץ, הכל מתגמד לעומתו", היא אומרת. "יש כאלה שלא מסוגלים להחזיק לחצים, וראיתי ספורטאים מוכשרים מאוד שלא נשארו בתחום כי לא היו יכולים להתמודד עם הלחץ. היה גולש מוכשר שלפני כל תחרות אי אפשר היה לדבר איתו, הוא היה משתתק. הוא פרש".
האם כדי לשרוד כיום בספורט המקצועני צריך להיות חסין מבחינה נפשית יותר מהאדם הממוצע? ד"ר צביה שר-אל, פסיכולוגית ספורט, סבורה שכן. "אני חושבת שחוסן נפשי הוא תנאי הכרחי. אחרת ספורטאי היה מוותר. כדי להיות אלוף צריך להיות בעל חוסן נפשי גבוה יותר מאשר אדם שלא מתמודד בתחרות ברמות הגבוהות. יש צורך בהישגיות וביכולת ביצוע מול קהל, וכמובן שאפתנות ואמביציה".
כדי לגדל ספורטאים שיודעים להתמודד עם לחצים, לד"ר שר-אל יש המלצה אחת מרכזית: "אצל ילדים צריך לטפח את הרצון לעסוק בספורט ואת הכיף שבספורט יותר מאשר את התחרותיות. בגילים מתקדמים יותר צריך ללחוץ על התחרותיות ושיפור הביצועים, אבל בגיל הצעיר זה יכול לקבע ילדים ולהפחיד אותם".
"אבן נגולה מעל לבי. אחרי ההפסד לאשדוד הייתי בסיוטים ובחרדות קשות מהאפשרות שנהיה בפלייאוף התחתון"
(גיא לוזון, מסיבת עיתונאים אחרי ניצחונה של מכבי חיפה 0:2 על הפועל רעננה וההעפלה לפלייאוף העליון, 11.3.2017)
גם בענפים הקבוצתיים נדרשת כמובן יכולת להתמודד עם לחצים, קל וחומר כשמדובר בקבוצות כדורגל בעלות שאיפות גדולות. איתן עזריה, היועץ המנטלי של אלופת המדינה הפועל באר שבע, יודע את זה היטב, כאחד שהיה בעברו שחקן מכבי חיפה.
"עד גיל 19 לא היה לי את המענה ככדורגלן להתמודדות עם הלחצים", מספר עזריה, "כיום המשימה שלי היא לתת לאחרים כלים שלא היו לי. למדתי את התחום והבנתי שזה יכול לגרום לאחד משני דברים – או שאתה משפר ביצועים או שאתה נהנה יותר. היום לכל כדורסלן ב-NBA יש מנטור ולכל מועדון יש פסיכולוג ויועץ מנטלי. ההתקדמות היא אדירה, היום האימון המנטלי נגיש לכולם, כמו פיזיותרפיסט ותזונאי".
במשך שלוש שנים ערך עזריה 500 אבחונים מנטליים לשחקני כדורגל צעירים בגילי 13 עד 17. הוא גילה ש-63 אחוזים מתוכם משחקים כדי להימנע מטעויות יותר מאשר להעז לנצח. "היום גדלים ילדים שמשחקים כדי לא לעשות טעויות. שחקנים מעדיפים לא לקחת את הבעיטה המכרעת כדי שלא יצעקו עליהם אם יחטיאו. גדלים שחקנים שמעריכים את עצמם כבני אדם על סמך התוצאות בכדורגל. כואב לראות את זה. עדיף לחנך אותם שהצלחה היא הגדלה של בנק הניסיונות שלך, כך שבהמשך כשתעלה לבוגרים תהיה מוכן. מי שמנסה וטועה מתקדם יותר ממי שלא מנסה".
אל הפחד מפני אפשרות של כישלון מתלווה לדבריו גם החשש מהצלחה: "בתור שחקן אתה מתמודד עם שתי שאלות – מה יקרה אם אצליח ומה יקרה אם אכשל. אם אתה מנצח, בשבוע הבא רף הציפיות שלך מעצמך עולה, האחריות עולה וזה גם כן יכול ליצור לחץ. השאלה היא איך מייצרים התאוששות מהירה אחרי הפסד ואיך מייצרים איזון ורעב נוסף אחרי ניצחון. ההתמודדות עם הצלחה היא לא פחות קשה".
הוא מסביר שלכל שחקן יש מאיצי פוטנציאל ומעכבי פוטנציאל, תכונות שקיימות באדם ויכולות להשפיע על היכולת שלו, ומטרת האימון המנטלי היא לזהות את המאיצים והמעכבים וללמוד להשתמש בהם. "לחץ יכול להאיץ שחקן אחד ולעכב אחר. בשביל כדורגלן אחד, 30 אלף איש ביציעים יכולים להיות גורם מעכב, לעומת שחקן אחר שחייב 30 אלף איש כדי להתחבר ליכולת שלו".
הוא מוסיף שעולם הספורט מייצר מעמדים חשובים באינטנסיביות גדולה בהרבה מאשר אצל חיי אדם ממוצע. ולכדורגלן יש לא רק משחקים אלא גם אימונים שעל בסיסם הוא נשפט. בכלל, לא לכולם קל לתפקד במצב שבו הם נבחנים באופן תמידי.
"יש שחקנים שמשחקים כדי לנצח ויש כאלה שמשחקים כדי לא להפסיד. אם אני משחק כדי לנצח, אני מעז ומסתכן. אם אני משחק כדי לא להפסיד, אני פוחד לעשות טעות ולקחת אחריות", מסכם איתן עזריה.
"הגעתי לרמות כאלה שתוך כדי משחק אני אומרת לעצמי: 'או מיי גאד, מה ירשמו מחר? מה יהיה באינטרנט'... ואני לא קוראת, כן?"
(שחר פאר, אולפן שישי, חדשות 2, 3.3.2017)
אחד הקשיים העיקריים שמלווים ספורטאים מקצוענים בקריירה שלהם הוא הצורך לעמוד בציפיות. אל הציפיות של הספורטאי מעצמו, של צוות האימון וקרוביו, מתווספות הציפיות של התקשורת והציבור הרחב.
שחר פאר פעלה תחת זכוכית המגדלת של תקשורת הספורט כבר מגיל צעיר. אחרי הכל, כבר בגיל 14 היא זכתה באליפות ישראל לבוגרות וסומנה כהבטחה גדולה. בהמשך היא הגיעה עד למקום ה-11 בדירוג העולמי, גבוה יותר מכל טניסאי או טניסאית ישראלים אחרים לפניה. אבל בשלהי הקריירה, כשפאר החלה לדשדש ולהפסיד ליריבות נחותות, היחס כלפיה השתנה.
"המון פעמים חששתי שיכתבו שהושפלתי או הובכתי", אמרה הטניסאית שהודיעה על פרישה לפני כשבועיים, "קשה לי להגיד אם זה משפיע לרעה, אבל זה בטח לא עוזר. הייתי מאוד מסוקרת לאורך הקריירה שלי, וזה תמיד עובד לטוב ולרע".
איזו עצה היא הייתה נותנת לספורטאי צעיר שחושש לקרוס תחת הלחץ? "הדבר הכי טוב הוא להתנסות. אין מה לפחד משום דבר, כי זה לא חיים ומוות. כשהיה לי קשה הזכרתי לעצמי שזה בסך הכל משחק טניס. כדאי לזכור שתמיד יש עוד הזדמנויות ומומנטומים משתנים מהר. צריך להסתכל על הדברים הטובים", אומרת פאר. ההתמודדות עם הלחץ והציפיות תהיה אחד הנושאים שבה תעסוק בהרצאה שלה החל מחודש מאי.
"אני עומד לשחק מול השחקן הטוב בכל הזמנים, במשחק שעובדים כל הקריירה בשבילו ומקריבים עבורו – ואני פשוט לא יכול לעשות את זה. הראש שלי מתבלגן, אני יוצא מדעתי. אשתי שואלת: מה אנחנו יכולים לעשות? אני אומר לה: הדבר היחיד שיכול לגרום לי להרגיש טוב יותר הוא הרעיון שלא אשחק במשחק הזה"
(מרדי פיש, The Players' Tribune, 2.9.2015)
יש כאלה שמבחינה נפשית לא לגמרי בנויים לספורט המקצועני ובכל זאת מתגלגלים אליו. כזה הוא הטניסאי האמריקני מרדי פיש, שהתמודד לאורך הקריירה שלו עם הפרעות חרדה ודיכאון, עד שפרש סופית לפני שנה וחצי.
בדברים שכתב באתר "The Players' Tribune" הוא סיפר בגילוי לב על ההתמודדות שלו, ותיאר גם בין השאר את התקף החרדה ההוא שגרם לו לפרוש מאליפות ארצות הברית רגע לפני משחק מול רוג'ר פדרר. פיש הוא מקרה קיצון, אבל פחד וחששות מלווים כאמור ספורטאים רבים.
ענף תובעני כמו התעמלות אמנותית מזמין לחץ ומתח אפילו יותר מתחומים אחרים, בטח כשכל טעות קטנה בו יכולה להיות גורלית. "אני חושבת שבספורטאים אולימפיים יש משהו שונה, מבחינת חוסן והקרבה", אומרת המתעמלת נטע ריבקין שפרשה בדצמבר, "חוסן הוא גם דבר שאפשר לפתח, אבל לדעתי מבחינה התחלתית ספורטאים נבדלים בתחום הזה מאנשים רגילים. בטח בענף שלי, שהוא תובעני מאוד מבחינת שעות האימון".
עכשיו, אחרי הפרישה, היא מתארת תחושת הקלה אדירה, בעיקר נפשית. "ספורטאי על נמצא בלחץ לא רק בתחרויות מטרה ובאולימפיאדות. בדיעבד אני מבינה טוב יותר עד כמה ספורטאי אולימפי נמצא בלחץ תמידי, כי גם הוא דורש מעצמו וגם הסביבה דורשת ממנו. בגיל הצעיר יש כאלה שלא יודעים איך להתמודד עם זה".
לעתים ספורטאים נראים כאילו הלחץ לא משפיע עליהם כלל, אבל החזות החיצונית לא משקפת את מה שמתחולל בפנים. כך במקרה של עודד קטש. כדורסלן העבר הגדול, כיום מאמן הפועל אילת, נראה שקול וקר רוח באופן תמידי. כלפי חוץ אפשר לתאר אותו כ"קרחון". מעבר לכך הוא התעלה כשחקן לא פעם ברגעי הכרעה, ומעל הכל זכורה כמובן ההופעה שלו בגמר גביע אירופה ב-2000 והזכייה שלו עם פנאתינייקוס על חשבון מכבי תל אביב.
"אלה יותר הפנים שלי, הן הרבה פעמים מרמות", אומר קטש. "אני מביע הרבה יותר רגשות ממה שאנשים חושבים. הייתי מגדיר את זה יותר כקור רוח מאשר כהיעדר לחץ. לכל שחקן או מאמן יש לחץ, השאלה היא איך מתמודדים איתו".
אני מחזיר את קטש לרגע ספציפי שבו קור הרוח נסדק: באליפות אירופה ב-1999, מיד אחרי שקלע סל ניצחון לזכות נבחרת ישראל ב-62:64 מול מקדוניה. במקום לחגוג, קטש רץ לחדר ההלבשה ופרץ בבכי. האליפות ההיא התרחשה אחרי שנמנע ממנו באותה עונה לעבור לניו יורק ניקס רק בגלל שביתת השחקנים ב-NBA.
"זה היה משהו מיוחד, הייתה אליפות נוראית בשבילי", הוא מספר. "היה את הסיפור של ה-NBA ונתתי לדברים האלה להשפיע על הכדורסל. הרגשתי אחריות גדולה לכך שלנבחרת לא הייתה אליפות טובה, ופרקתי את תחושת האחריות הקשה שחוויתי. גם בהתמודדות כזו יש לחץ. לא תמיד תפקדתי טוב תחת לחץ, היו רגעים שנתתי ללחץ לחלחל והרגשתי משקולות על הכתפיים. השאלה מה המינון".
"גם בחיים שלי וגם בכדורסל, אני אוהב מאוד את רגעי הלחץ", מודה קטש. "גם בחיים, אם אני צריך ללמוד או להתכונן למשהו, לקראת נאום למשל, זה תמיד קורה ברגע האחרון ואני אוהב את זה. זה האופי שלי".
"המפתח הוא ללמוד מהרגעים שבהם לא עמדת בלחץ. להבין שאני מספיק חזק בשביל זה. אומרים שווינרים לא יודעים להפסיד, וזה ממש לא נכון", הוא מציין.
אני שואל אותו האם התקופה הקצרה שבה אימן את מכבי תל אביב, בעונת 2007/8, הייתה מלחיצה יותר מכל רגע שחווה בקריירה כשחקן. "כמאמן חווים את הלחץ אחרת לגמרי. זה הרבה יותר קשה, גם אם הדברים פחות פיזיים. התקופה במכבי תל אביב הייתה חוויה לא נעימה. לרגע לא הייתי שם כמו שרציתי להיות. שמתי את עצמי בסיטואציה שלא יכולתי לצאת ממנה טוב. אבל גם משם גדלתי ונהייתי טוב יותר", הוא משיב.
לעשות אהבה עם הלחץ
חוץ מהדרכים השגרתיות, יש גם דרכים משונות יותר להתמודד עם מתחים בתחרויות ספורטיביות. או לכל הפחות להדחיק אותם. "היו לי אמונות טפלות", מספרת לי קורזיץ, "הייתה לי את קוריצה, בובת התרנגולת שלי, שלא הייתי הולכת לתחרות בלעדיה. זו גם דרך להתמודד. יש גם תחתוני מזל וכאלה. לכל אחד יש משהו אחר. זה עזר לי לחשוב על משהו אחר ולא על הלחצים".
בשבוע שעבר חצה דירק נוביצקי את רף 30,000 הנקודות ב-NBA והפך לשחקן השישי בלבד שעושה זאת. מאמנו בדאלאס מאבריקס, ריק קרלייל, נזכר איך הזהיר אותו פעם שלא ייתן ללחץ להשפיע עליו. נוביצקי השיב בחיוך: "אני עושה אהבה עם הלחץ".
כאן המקום להזכיר: נוביצקי נחשב במשך שנים לשחקן שנחנק ברגעים מכריעים. ב-2006 הוא איבד יחד עם דאלאס יתרון 0:2 בסדרת הגמר והפסיד למיאמי 4:2. הוא בעצמו הודה ב-2007 שהוא נלחץ במאני-טיים.
השחקן הגרמני הנפלא חזר עם דאלאס לגמר ה-NBA ב-2011, אז גבר על מיאמי בדרך לאליפות בלתי נשכחת. כשהלחץ מוכר לך כל כך, אתה יכול ללמוד עם הזמן לחבק אותו ולהתכרבל בזרועותיו.
לפנייה לכתב/ת 
