פחד במה ואיך להתגבר עליו
רבים מאיתנו חולמים לעמוד על במה ולשאת נאום סוחף. אבל בדרך לשם צריך להתגבר על הפחד המשתק מפני דיבור בפני קהל
באחד הערבים השבוע עמדתי על במה בתל אביב, מול קהל של 1,500 אנשים, ונתתי הרצאה שכותרתה "פחד במה ואיך להתגבר עליו". באותה שעה חשתי כמובן פחד במה, שהיה לא קטן בכלל, וניסיתי כמיטב יכולתי להתגבר עליו. מילא אני, ההרצאות שאני נותן הפכו להיות בשנים האחרונות מקור הפרנסה העיקרי שלי, וזה בהחלט נותן מוטיבציה. אבל מה הניע 1,500 ישראלים, בחלקם הגדול אנשים מפורסמים, מצליחים ומבריקים, לבוא ולהקשיב ולהשתתף בכנס המרצים הראשון של ישראל, שבו דיברתי?
מסתבר שאנחנו לא רק אלופי העולם בחוסר נימוס ובאכילת ופלים, ולא רק עם הספר, אלא גם עם ההרצאה והנאום. בשנים האחרונות, כמעט מבלי ששמנו לב לזה, הפכו ההרצאות להיות ספורט לאומי נוסף אצלנו, מוצר צריכה מבוקש, בילוי זמן פופולרי ואפילו מגניב. כבר מזמן לא מדובר באספות חברים בקיבוץ שאליהן מגיעים בחוסר חשק, כדי לשמוע את אותם אנשים אומרים שוב ושוב את אותם הדברים.
מדובר בטרנד שיש לו השלכות חברתיות וגם כלכליות. הישראלים הם הצרכנים הגדולים ביותר בעולם של הרצאות TED, והם אוהבים גם הצגות חיות. בזמן האחרון נפתחים אצלנו עוד ועוד מועדונים, שאליהם באים אנשים בערב כדי לאכול או לשתות משהו – ולשמוע הרצאה. ענף ההרצאות משגשג בארץ לא רק בגלל הביקוש המתרחב להרצאות, אלא גם בגלל שרבים מאוד אצלנו רוצים להיות מרצים, לעמוד על במה ולשאת נאום סוחף.
בעצם זה לא מפתיע. רעיונות שנמסרים בעל פה ובאים מן הלב מביאים לשינוי בעולם. מיציאת מצרים ועד יוון העתיקה, מנאום "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג בוושינגטון ועד לנאום הר הצופים של יצחק רבין אחרי מלחמת ששת הימים, הרצאה מלהיבה יכולה לא רק לתת ידע אלא גם השראה, ולהניע אנשים לפעולה. הכול היה יכול להיות טוב ויפה, אלמלא העניין הקטן של פחד במה, שמוכר לי היטב, ולא רק כאיש מקצוע.
זה לא רק אני. כמעט מחצית מהאנשים בעולם מגדירים את עצמם כביישנים, ולרוב האנשים בעולם יש קושי לדבר מול קהל. זאת בעיה, כי בין הביישנים והמתקשים שבכל הדורות נמצאים אנשים כמו משה רבנו, שניסה כמיטב יכולתו להתחמק מדיבור לפני קהל. האיש החשוב ביותר בהיסטוריה שלנו, ואחד המנהיגים הגדולים ביותר בתולדות האנושות,העיד על עצמו "לא איש דברים אנוכי, גם מתמול, גם משלשום" (שמות, ד', י').
מדוע לכל כך הרבה אנשים קשה לדבר בפני קהל? כדי להבין מדוע, צריך להבין את תפקידו של הפחד הזה בחיינו. פחד – כל פחד – הוא מערכת אזעקה, שמטרתה להתריע בפני מצבים מסוכנים. אנחנו חיות חברתיות, והסכנות האורבות לנו אינן רק איומים על הקיום הפיזי, אלא גם איומים על המעמד החברתי. הסכנה שנתבזה בפרהסיה, שבמקום שיִראו אותנו "יִראו לנו", היא אמיתית ומוחשית לא פחות ואולי יותר מן הסכנה שניפול ממקום גבוה.
אבל לרוב זה לא קורה. לרוב אנחנו מדברים והכול בסדר, אז מדוע אנחנו מפחדים מזה תמיד, ומפחדים כל כך? כי מערכת האזעקה הפנימית שלנו, מערכת הפחד במוח האנושי, שמייצרת את רגש הפחד ואת הביטויים הגופניים שלו, היא מורשת של יותר ממאה מיליון שנים של אבולוציה. לכל מערכת אזעקה יכולות להיות טעויות משני סוגים: היא עלולה לפעול כשהיא לא צריכה לפעול, והיא עלולה גם לא לפעול כשהיא צריכה מאוד לפעול.
המחיר של מערכת רגישה מדי, כזאת שמופעלת גם כשאין סיבה טובה, הוא אזעקות שווא. לעומת זאת, במגרש המשחקים האכזרי של הברירה הטבעית, המחיר של מערכת אדישה מדי, הוא הכחדה. האיילה יכולה להרשות לעצמה לברוח בבהלה כל פעם שענף מרשרש בשיחים שסביבה. זה מאוד לא נעים, אבל זה לא מסכן את חייה. לעומת זאת, מספיק שפעם אחת בלבד, פעם אחת בחייה, היא תעבור לסדר היום על רשרוש שמקורו בטורף האורב לה, והסיפור שלה נגמר.
הדרך היחידה למנוע טעויות מן הסוג השני הוא להגביר את הרגישות של המערכת, כלומר להגדיל את הנטייה לטעויות מן הסוג הראשון, וזה מה שקרה לאורך האבולוציה. במילים אחרות, אנחנו מפחדים יותר מדי כדי שלא נפחד פחות מדי, כי פעם זה היה קטלני. מחיר ההישרדות הוא הרגישות הלא-סימפטית שלנו לחרדה ולהפרעות חרדה. זה המצב, והוא לא עתיד להשתנות בקרוב.
אז מה אפשר לעשות? מה יכול לעשות מי שרוצה להרצות, לדבר בפני קהל, והפחד משתק אותו או פוגע בביצועים שלו? ראשית, אפשר להקטין את רגישות המערכת. זה מה שעושות תרופות הרגעה כמו אסיוול, קלונקס וקסנאגיס, וזה גם מה שעושה אלכוהול. כל החומרים האלה לא מומלצים לפני הרצאה חשובה, כי הם מטשטשים לא רק את מערכת הפחד אלא גם אותנו.
אפשרות טובה יותר היא לא להקטין את הרגישות של המערכת, אלא להקטין את עוצמת הקול של הצופר שלה, את צלצול הפעמון של מערכת האזעקה. זה מה שעושים חומרים שחוסמים את פעולתו של האדרנלין בגוף ובמוח, כמו התרופה דרלין, שמשמשת לטיפול ביתר לחץ דם ובהפרעות בקצב הלב. אבל האפשרות השלישית, הטובה ביותר, היא להתרגל לפחד. זה נקרא הביטואציה, וזה מה שעושה הניסיון. זה קורה לאט ובהדרגה, אבל זה קורה. אפשר להתרגל כמעט לכל דבר, גם לפחד במה.
התגברות על פחד במה היא מלחמת שחרור אישית, ואפשר לנצח אותה. רגשות חיוביים מול רגשות שליליים, סקרנות מול חרדה, אמפתיה מול בושה, וכמובן, תמיד, תעוזה. תעוזה היא לא חוסר פחד, אלא משהו פחות זוהר אבל הרבה יותר חזק. היא נכונות לנסות, להיכשל, ולנסות שוב. זה לוקח הרבה זמן ומאמץ ודפיקות לב, וגם כאב לב, אבל זה עובד. בהצלחה, ולהתראות בהרצאה הבאה שלכם.
לפנייה לכתב/ת 
