היום שבו הבנתי שאהבה לא מחזיקה לבד קשר

היה היה פעם סיפור על נסיכה ונסיך שגרו בממלכה רחוקה בניו יורק. הנסיך והנסיכה היו צעירים (מאוד), מאוהבים ומאושרים. יום אחד, הנסיכה אכלה תפוח ומאז הכל השתנה. נשמע מוכר? הסיפור שלנו הרגיש בהתחלה כמו באגדות. הוא היה האביר על הסוס הלבן שחיכיתי לו כל חיי. אהבתי אותו כמו שלא אהבתי איש לפני כן, והתחתנו אחרי שנה בלבד של היכרות.

בשנים שחיינו בחו"ל הרגשתי שאני נחשפת אל העולם. הייתה לי מוטיבציה אדירה להצליח ולהתקדם. נכנסתי למעין מרוץ להצלחה. עבדתי בחברה אמריקאית גדולה, למדתי לתואר ראשון בערבים והרווחתי יפה. פרחתי.

הבעיה היא שככל שאני נפתחתי, הרגשתי שהנסיך שלי רק הלך והסתגר. ככל שהתחזק אצלי הביטחון, נראה שהוא איבד את שלו. הוא העדיף לבלות עם החבורה המוכרת שלו מהבית, ונמנע מללכת איתי לאירועים רשמיים בעבודה. הוא עבר מעבודה לעבודה, ראה במגורים בחו"ל כמשהו זמני, ולכן הקפיד לא לנטוע שורשים עמוקים מדי שם. הנסיך רצה לחזור לארץ. פתאום גילינו שיש לנו פילוסופיית חיים שונה לגבי כסף ולגבי שאיפות והצלחה. התחלנו לדבר בשפות שונות, והשתניתי לו מול העיניים. פעמים רבות הרגשתי שהוא לא מבין אותי. זה בטח איים עליו, כי רוב הזמן הוא היה בהתנגדות כששיתפתי אותו ברעיונות ובמחשבות שהבאתי איתי מהלימודים או מהעבודה. הוא לא ידע איך להכיל את השינוי הזה, ואני לא הצלחתי להכיל את זה שהוא לא מכיל אותי.

בהתחלה רצנו שנינו באותה מהירות של 200 קמ"ש, רק שאני העליתי ל-400 קמ"ש והמרחק בינינו הלך וגדל. וככל שהמרחק הזה גדל, כך הקפנו את עצמנו בעוד ועוד אנשים כדי שיחזיקו את מערכת היחסים הזו. במקביל, ככל שהתקרבתי לעצמי, כך הצורך בקהילה ובהרבה חברים ירד. רציתי יותר שקט וזמן לעצמי. התחלתי להשתעמם מהמפגשים החברתיים, וכבר לא התאים לי לחזור הביתה מאוחר מהלימודים ולמצוא את כולם מרוחים מסטולים בסלון שלנו.

"השתניתי לו מול העיניים". עמית ברקן(צילום: גל אבידוב)

מראה שחורה

המרחק ביננו התחיל לייצר ניכור. פתאום כל דבר אצלו הפריע לי. הוא נשאר אותו הדבר, רק התמונה התכערה. ממשקפיים ורודים עברנו למשקפיים שחורים, ובמקום הרמוניה זה הפך להיות דיכוטומיה. אני חושבת על העתיד, הוא על הכאן ועכשיו. אני רוצה ניו יורק, הוא קשור מדי לישראל. אני אוהבת חדש, הוא רוצה מוכר. במקום לראות בשוני ביננו כמשהו טבעי ומאזן, זה גרם אצלי לפיצול ותסכול. הכל התחיל להיות משחק סכום אפס. הפערים היו יותר בולטים מהדברים שחיברו בינינו, ולא אפשרו לנו לראות עתיד משותף.

בדיעבד, אני מבינה שכל מה שהיה חסר אצלי הדהד אצלו. כל התלונות כלפיו היו מראה חזקה לפחדים שלי, שהתגברו ככל שהתקרבתי לגיל 30 - הפחד שלי מחוסר יציבות וביטחון כלכלי, הפחד שלא אממש את עצמי, הפחד שלי מהעתיד והפחד שלי מכישלון. הנסיך טען שהוא אף פעם לא היה מספיק טוב עבורי. הוא צדק. רציתי מושלם, ובעיקר רציתי להיות מושלמת בעצמי, כשחוסר השלמות שלו הדהד את החוסר אצלי. בשנות ה-20 שלי לא היו לי כלים להתמודד עם הפערים האלה, ובמקום לעבוד על הפחדים, ברחתי מהם ושברתי את המראה.

פרידה בלתי נמנעת

אחרי אין סוף שיחות, כאב ודמעות, נפרדנו. כמו רבים אחרים, גם אנחנו משכנו את הסוף. ניסינו טיפול זוגי, אך הגענו לשם מאוחר מדי, לפחות מבחינתי. הרגשתי שאנחנו מנסים להחיות חיה שמתה. הפער היה גדול מדי, התבניות היו מקובעות. גם כשהבנו מה קורה, אף אחד מאתנו לא רצה להשתנות. לא הייתה לנו אז בגרות נפשית מספקת כדי לעבור את השינוי ביחד. שנינו היינו שבורים. היה לנו קשה להיפרד מהחלום ולא הבנו למה אהבה זה לא מספיק. הנסיך חזר לארץ. ליוויתי אותו לשדה תעופה, ובכינו כל הדרך. כשהגענו לשדה ידענו שזה נגמר.

באגדה הזו אין אשמים, יש רק מפסידים. הנסיך והנסיכה למדו שאם רק צד אחד מתפתח, נוצר פער שהוא לפעמים גדול מדי לגישור. הם למדו גם שאהבה זה לא מספיק. שאם אין מטרות משותפות, שפה משותפת ורצון להתפתחות ביחד, זה לא יעבוד. הם כן חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה, רק לא ביחד.

לבלוג של עמית ברקן