גאנז אנ' רוזס בסינגפור: מוותרים על זעם הנעורים ונשארים עם המוזיקה המעולה
חשבתם שהם היו פרפורמרים טובים רגע לפני הקריסה שלהם? ככה הם נראים כשהם בשליטה מלאה. גאנז אנ' רוזס הופיעו בסינגפור ונתנו לקהל מה שהוא רצה - גם ביצעו את כל הלהיטים הגדולים וגם סיפקו כמה פנינים למיטיבי הלכת. יש למה לצפות בקיץ הקרוב
עכשיו כבר אפשר להגיד: בפעם האחרונה שגאנז אנ' רוזס הייתה בישראל בהרכבה המקורי, אז במאי 1993, היא הייתה כל דבר פרט ללהקה מתפקדת.
כשהיא הייתה מכוונת מטרה על הבמה, היא שכנעה אנשים שמדובר במפלצת צרחות וגיטרות שמסוגלת ללמד להקות אחרות איך להופיע במשך שלוש שעות, כשחבריה מחוקים מוודקה וקוק. במקרה של סלאש היה גם קצת הרואין. הופעה של גאנז בשנות ה-90 נחשבה לחגיגה של אטיטיוד, רוק אצטדיונים והרבה אנרגיה, תלבושות מתחלפות, חצאיות סקוטיות ולהיטי ענק.
אבל כשהיא לא הייתה על הבמה, ברגעים שבין דיסטורשן לדיסטורשן, הייתה זו חבורה של צעירים אלכוהוליסטים ומכורים, מוכשרים אמנם אבל לא מתפקדים, שכבר בקושי סבלו אחד את השני. וזה הגיוני ומתבקש, אחרי למעלה משנתיים של סיבוב הופעות אינטנסיבי וחובק עולם, שבו סימנו וי על כל קלישאה בספר החוקים הגדול של הרוקנ'רול.
כל אלה, בתוספת סכסוכים מתוקשרים עם להקות אחרות, תאונות, מכות, מסיבות, יאכטות וגירושים, היו מנת חלקם של אקסל, סלאש ודאף - בשלב זה החברים המקוריים שעוד נותרו בהרכב, בסיבוב הופעות הענק של "Use Your Illusion", שהוגדר היטב על ידי דאף מקגן בביוגרפיה שלו כפריק שואו נודד. הסיבוב ההוא, מעבר לעובדה שהתברר כלא רווחי בכלל עבור ההרכב (לא בגלל הכנסות לא נאות, אלא יותר בגלל בזבוזי ענק), הותיר צלקות עמוקות בנפשם הגם כך מסוכסכת של הרוקרים מלוס אנג'לס. עד כדי כך שהם התרחקו זה מזה במשך שנים כמו מאש.
תעשו פאסט פורוורד 24 שנים קדימה וגאנז אנ' רוזס החדשה-ישנה עם שלושה מחבריה המקוריים (ולעתים גם ארבעה, כשסטיבן אדלר מתארח מדי פעם בהופעות) היא ההפך המוחלט מהקרקס המתפרק שהייתה אז. נכון, השנים הותירו אותותיהן על חברי הלהקה: אקסל רוז הוא כבר לא אותו אקסל שרץ כאחוז אמוק בטייץ קצר לרוחב הבמות. הוא עדיין רץ, בכושר טוב בהתחשב בגילו, אבל היום הוא עושה זאת בג'ינס קרוע ועם קצת פחות זעם מתפרץ.
כשגאנז אנ' רוזס עולים להופיע על במת ה"שנג'י אקסיבישן סנטר" בסינגפור בערב חם של סוף פברואר (בסינגפור חם גם בפברואר), הופעה עמה יגיעו גם לפארק הירקון ב-15 ביולי, דבר אחד ברור: מדובר בקבוצה של מוזיקאים מוכשרים שבאו לעבוד. במילים אחרות - חשבתם שהם היו פרפורמרים טובים רגע לפני הקריסה? תחשבו איך הם מופיעים כשהם בשליטה מלאה.
גאנז תמיד הייתה להקה עם הומור עצמי. המנגינה המוכרת של ה"לוני טונז" שפותחת את ההופעה שלה, כמו גם הכרוז שמודיע על עלייתה לבמה של "הלהקה שראויה להלקאה טובה" (עונש לגיטימי בסינגפור גם כיום), כבר סוחטים חיוכים מבאי המקום שמזכירים לכולם שמדובר בסך הכל בהופעת רוק. כמו פעם - גם היום הם עולים לבמה עם הקלאסיקות "It's so East" ו-"Mr. Brownstown", עוצרים לרגע ב-"Chinese Democracy" (מתוך האלבום מ-2008 בעל אותו השם – ורק לראות את סלאש מנגן שירים שלא הוא הקליט או כתב זו חוויה מעניינת). משם ל-"Welcome To The Jungle" ו-"Double Talkin' Jive". למקרה שלא הבנתם – אקסל רוז ושות' לא מבזבזים זמן, הם לא צריכים אותו כדי להתחמם.
מכאן ולאורך ערב שלם יעברו הרובים הוותיקים בין קלאסיקות מכל תקופת הפעילות שלהם, ובאמצע אף יוסיפו קאברים לשירי רוקנר'ול אייקונים. "Estranged" (באורך תשע דקות, אמנם ללא דולפינים אבל בביצוע כמעט זהה לזה שבאלבום) מתחבר ל-"Live and Let Die", שמצדו מוביל אל "Rocket Queen" (רגע שיא ובכלל, שיר מצוין ולא מוערך מספיק שזוכה כאן לעדנה מחודשת). אחריהם יהיו כאן גם "Civil War", "You Could Be Mine", אפילו "Yesterdays" מגיח פתאום – לא שיר שבוצע יותר מדי בהופעות בעבר.
אם קראתם את רשימת השירים הזו במהירות, זה רק בגלל שזהו האופן שבו הם הוגשו – עם מעט מאוד הפסקות ביניהם. להיט רודף להיט, ביצוע רודף ביצוע. אם פעם רוז, אישיות נפיצה ונתונה למצבי רוח משתנים, היה מסוגל להפסיק הופעה באמצע ולרדת מהבמה לחצי שעה (שלא לדבר על איחורי הענק – שהיו חלק מהסיבות למתחים שנוצרו אז בינו לבין יתר חבריו להרכב) – היום מדובר בסיפור אחר לגמרי.
הסולן הכריזמטי ביותר ברוקנר'ול של סוף שנות השמונים ותחילת התשעים מסוגל לכבוש במה גם היום, ובניגוד לפעם – את הזמן שבין שיר לשיר הוא לא מנצל כדי לקשקש, ללכלך על אקסיות או להוציא קיטור על חברי ההרכב שעזבו. וד"ש לאיזי סטראדלין, הבולט בהיעדרו. ככה זה כשיש סט-ליסט צפוף, שמצליח לעשות את הבלתי אפשרי, ומאזן בין גרייטסט היטס לאוהד הממוצע, ובין שירים שמעריצי הענק של הלהקה ישמחו - ואולי אף יופתעו - לשמוע.
כך משתחלים להם לרשימת השירים גם קטעים ליודעי דבר ועניין, מסוג "Out to get Me" וכמו "Coma" באורך עשר דקות – חגיגה אמיתית וביצוע נהדר לשיר שלא זכה לביצועי הופעה רבים בגלגולה הקודם של הלהקה. אלה משתלבים בלהיטי הרדיו המתבקשים כמו "November Rain" או "Sweet Child O' Mine". באמצע ההופעה, ממש כמו אז, יפנה רוז את מקומו לדאף. הפאנקיסט לשעבר של החבורה, שינצל את דקות הבמה שניתנו לו להצדעה לאגדות שעיצבו אותו ולאלבום "The Spaghetti Incident?". בחלק מההופעות הוא מבצע את "Attitude" ואת "Raw Power", אבל בזו שמתקיימת תחת שמי סינגפור הפתוחים הוא מבצע את "New Rose" של הדמנד, ואחריו חלק מ-"You Can't Put Your Arms Around A Memory".
גם סלאש וריצ'ארד פורטוס, גיטריסט הליווי המצוין (שאף ביקר באולפן ynet לא כל כך מזמן) יקבלו את הרגע שלהם בשמש, כשיבצעו אינסטרומנטלית את "Wish You Were Here" של פינק פלויד, ועוד לפני כן את "Speak Softly Love" - נעימת הנושא של סרטי "הסנדק" (שאותה סלאש היה נוהג לבצע גם בהופעות עבר).
אחת השאלות הגדולות באשר ל-"Not in this Lifetime" – סיבוב ההופעות הנוכחי, הייתה שאלת האותנטיות שבו. כמשתמע משמו, ממדי הסכסוך בין אקסל רוז לבין סלאש איבדו פרופורציות במהלך שנות הנתק בין השניים, וניכר בזמנו שאיחוד מסוג זה לא יתאפשר לעולם. הרקע לפיוס ההיסטורי לא מנותק לחלוטין מצרכים כלכליים (במיוחד לאור הגירושים של סלאש מאשתו, פרלה), זה ברור, ואחת התהיות שהקדימו את הקאמבק הייתה אם הוא באמת מייצג נאמנה חברות – או לכל הפחות שותפות מוזיקלית, טבעית? אם לשפוט לפי שלוש שעות ההופעה בסינגפור, אפשר להגיד שהקרח אכן הפשיר ביחסים בין הסולן האקצנטרי לגיטריסט הווירטואוז.
לאורך כל הערב הם חולקים רגעים קטנים, מגניבים חיוכים מרומזים זה לזה ויוצרים את הרושם שהזמן, הבגרות והגיל עשו את שלהם. לא בטוח שהם יישבו יחד בארוחות כריסמס, אבל בטור הנוכחי – שהוא במובנים רבים תיקון אישי והיסטורי של סיבוב ההופעות המטורלל האחרון שלהם יחד, הם נראים כמו שני אנשים שהצליחו לשחזר ולבנות מחדש כימיה ואמון שלא היו שם שנים.
דאף מקגן, מי שנחשב לגורם המגשר בין שתי הקצוות (ולאיש שחבר לשני הצדדים בתקופות שונות במהלך הסכסוך הגדול) זוכה לכבוד לו הוא ראוי בערב. בלעדיו כל זה לא היה קורה והוא מקבל את הפוקוס שמגיע לו על הבמה ועל מסכי הענק. זה גם הגיוני, בהתחשב בעובדה שהוא נראה מצוין היום, אולי יותר מכולם. ככה זה שכנגמלים מאלכוהול בגיל 27.
ואגב המסכים – אלו מהווים שילוב מדויק בין וידאו ארט מושקע שמותאם כמעט לכל שיר, ובין תצוגה של המתרחש על הבמה - עבודת ניתוב הגיונית ונכונה. אחרי "Knockin' On Heaven's Doors" ו-"Nightrain" הם יורדים מהבמה למספר דקות, ושבים אליה להדרן שיכלול את "Sorry" (עוד שיר מהאלבום "Chinese Democracy", מתוך ארבעה בסך הכל הערב), "The Seeker" של להקת דה הו ו-"Patience", שיר שמתחלף מדי מספר הופעות וישנה רוטציה בינו ובין "Don't Cry". יהיה מעניין לראות איזה מהשניים יזכה לביצוע על במת פארק הירקון - בהתחשב בכך שהאחרון לא בוצע בביקור ההוא לפני כמעט רבע מאה.
את הערב הם סוגרים, כמיטב המסורת, בביצוע גדול ורועש ל-"Paradise City", ללא ספק רגע שיא שמסיים את הערב בקול תרועה ושולח קהל אדיר של כמה עשרות אלפים הביתה כשחיוך מרוח על פניהם. איך אפשר להאשים אותם? גאנז אנ' רוזס הבוגרת עשתה להם בית ספר בריצוי קהל מכל הסוגים: אלו שבאו בשביל הלהיטים קיבלו את כולם ללא יוצא מן הכלל, ואלו שבאו מתוך אהבה והערכה עמוקה לאחד ההרכבים הגדולים בהיסטוריה, זכו גם לכמה פנינים למיטיבי לכת.
גאנז אנ ' רוזס אמנם כבר לא ילדים, הם יעידו על כך זאת בעצמם. אבל אם רוח נעורים פרועה, חוסר אחריות והיעדר מוחלט של גבולות או בגרות הם אלו שהביאו לקריסתה באמצע שנות התשעים, הגרסה החדשה שלה היא בדיוק ההיפך: בוגרת, מחושבת, מדויקת וצלולה יותר. אם אז היא הייתה הרכב חדש ומהיר, אך מועד לתאונות שמגיע ממקום למקום בעיקר מההדף שנוצר בין חבטה לחבטה, היום מדובר במכונית קלאסית משומנת היטב, עם מסלול מוגדר ומטרה אחת ברורה: לתת את הופעת הרוק הטובה ביותר ב-2017.
