בטיפול: כשאתה מרגיש שאינך טוב מספיק
אדם ששואף לשלמות לעולם לא יוכל להיות שבע רצון, כי תמיד יהיה את הפער בין הרצוי למצוי, שיגרום לו להרגיש בושה, אשמה ושנאה עצמית. פרפקציוניסטים עושים דברים מתוך פחד לא מתוך אהבה. למעשה, הם חוששים להציג לעולם כל דבר שעלול להיות בלתי מושלם, כיוון שכך יכול להיחשף העצמי הלא מושלם, הפגיע וחסר-הביטחון שמסתתר מתחת למנגנון הפרפקציוניסטי
- האם אחרים מאשימים אתכם שאתם שתלטניים בזמן שאתם מנסים להיות יעילים או דייקנים?
- האם אתם מרגישים שחוקים כתוצאה מעודף אחריות?
- האם אתם הורגים את עצמכם כדי להראות במיטבכם?
- האם אתם מרגישים לא טובים מספיק?
- האם אתם נמנעים מלעשות דברים מסוימים כי אתם מפחדים שזה לא יצא מושלם?
אדם ששואף לשלמות לעולם לא יוכל להיות שבע רצון, כי תמיד יהיה את הפער בין הרצוי למצוי, שיגרום לו להרגיש בושה, אשמה ושנאה עצמית. פרפקציוניסטים עושים דברים מתוך פחד לא מתוך אהבה. למעשה, הם חוששים להציג לעולם כל דבר שעלול להיות בלתי מושלם, כיוון שכך יכול להיחשף העצמי הלא מושלם, הפגיע וחסר-הביטחון שמסתתר מתחת למנגנון הפרפקציוניסטי.
במקום לשאוף לשלמות, שאפו להרגיש בנוח עם העובדה שדברים אינם מושלמים ולעולם לא יהיו כאלה. זה קל להגיד, אבל הרבה יותר קשה ליישם, כיוון שהפרפקציוניסט אינו מוכן לפגוש באמת את חוסר השלמות שלו עצמו. כדי לעשות זאת אנחנו צריכים להיות מוכנים לפגוש את חוויות חוסר השלמות שאנו נושאים בתוכנו מגיל צעיר, ואת הבושה שמתלווה לכך, שאותה אנו מנסים להסתיר עם דימוי עצמי מושלם וציפיות גבוהות. הטיפול בפרפקציוניזם עובד דרך אהבה עצמית, חמלה עצמית, ומוכנות לפגוש את האזורים הפגיעים שלנו, שלא תמיד קיבלו התייחסות אוהדת, במיוחד לא מעצמנו.
רק כאשר נאפשר לעצמנו לפגוש את הפגמים שלנו בעדינות ובכנות, בלי בושה ובלי פחד (שמובילים לשאיפה לשלמות), הפרפקציוניזם יפנה את מקומו לחוויה אחרת שמורכבת מקבלה עצמית, שלמות (להבדיל ממושלמות), וחמלה. אחת ההגדרות היפות לחמלה ששמעתי, הולכת בערך כך: "חמלה היא רטט של הלב למראה כאב". כשהכוונה היא קודם כל לכאב שלנו, ולאחר מכן לכאב של הזולת. ליבה של החמלה, אם כך, היא קבלה. ככל שמתעצמת היכולת לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, כך אנו נעשים חומלים יותר כלפי עצמנו וכלפי הזולת.
עניינה של החמלה היא האנושיות המשותפת לכולנו, והפסקת הבריחה מהאפלה הפנימית שקיימת בתוך כל אחד מאיתנו. רק התיידדות עם האפלה הפנימית שלנו תאפשר לנו אחר-כך להיות נוכחים עם האפלה הפנימית של הזולת, לכן תחושת השייכות שנחווה לאחרים לעולם לא תעלה מעל לדרגת הקבלה העצמית שלנו. אבל בואו נודה על האמת, מי באמת רוצה לפגוש את האפלה הזאת? להיות נוכח עם הכאב והפגיעות והבושה של עצמו? לכן חמלה היא לא התגובה הראשונית שלנו לחוויית חוסר המושלמות בתוכנו, אך פרפקציוניזם דווקא כן.
אנחנו מחפשים מישהו או משהו להאשים, מנסים לגונן על עצמנו באמצעות שיפוטיות, או מנסים לנקוט בפעולה כלשהי כדי לשפר את המצב. הדבר שצריך לזכור הוא שככל שניתן פחות לגיטימציה לרגשות האלה, כך נחווה אותם יותר. החמלה קוראת לנו לעצור את כל הניסיונות האלה, ולהיות רגע עם הכאב והפגיעות שלנו. לגשת אליהם ברכות ובעדינות, מבלי להיבהל מהם כל-כך.
האזנתי למירב (אותה מטופלת שהזכרתי בטור הקודם) מדברת על עצמה, והיה קשה לפספס את התוקפנות שהיא גילתה כלפי עצמה ברגעים שונים: "אני מכוערת, "אני לא מספיק טובה", "מי ירצה אותי ככה?", "אמא שלי תמיד אמרה לי שאני צריכה להיות מיוחדת", "אני כזאת טיפשה". הדיבור העצמי הפנימי שלנו הוא הבסיס לאהבה עצמית. חלקנו מדברים עם עצמנו באופנים שלא היינו מעיזים לדבר עם אף אחד אחר, אבל מכיוון שאף אחד לא שומע את הדיבור הפנימי שלנו, אף אחד גם לא יכול לעצור את זה.
הדברים שאנו אומרים לעצמנו יכולים להיות חסרי שחר בדיוק כמו דברים שאחרים אומרים עלינו, ושאותם אנו לא ממהרים לאמץ לחיקנו. לתרגל דיבור עצמי חומל משמע לבטוח בעצמנו, לנהוג בעצמנו בכבוד, ולהיות טובים ומלאי חיבה כלפי עצמנו. כיצד? אפשר לפרק את החמלה העצמית לשלושה מרכיבים מעשיים:
אהבה עצמית
היכולת לעמוד לצד עצמנו בשעה שאנו סובלים, נכשלים או מרגישים חסרי אונים כפי שהורה מיטיב היה נוהג כלפינו באותו הרגע. רבים מאיתנו גדלו עם הורים שלא ידעו לנחם או פשוט להיות נוכחים עם הכאב שלנו, ללא שיפוטיות או ביקורת ברגעים קשים, ולפיכך לא הפנמנו ושיכללנו את היכולת הזו. אנו צריכים ללמוד להיות ההורה המיטיב של עצמנו ולהתייחס אל עצמנו בחביבות, בחום ובהבנה, בפרט ברגעים שבהם הפגיעות שלנו צפה ועולה.
הבנת היותנו אנושיים
כולנו חווים סבל וכאב, אף אחד מאיתנו אינו מושלם, אבל כולנו מפחדים. ליאונרד כהן המנוח שר בשירו "There is a crack in everything, that's how the light gets in" - הפגמים שלנו הם הסדקים שדרכם באה לידי ביטוי האנושיות שלנו, לעומת אנשים מושלמים שמתנהגים לא פעם באופן רובוטי, משעמם וחסר אותנטיות.
אי-הזדהות
אומנם אנו צריכים לתת מקום גם לרגשות השליליים שמציפים אותנו כגון בושה, אשמה ושיפוטיות, ולא להדחיק אותם, אך אל לנו להזדהות איתם יתר על המידה ולהאמין שזה מי שאנחנו. ההזדהות איתם היא זו שמביאה אותנו לנקוט פעולות בכדי לברוח מהם מלכתחילה. אנו צריכים לתת להם מקום, להתבונן בהם ולשחרר אותם הלאה מבלי להיתקע איתם או לטבוע בשלילי.
לאחר שטיפחנו מצע פנימי של חמלה ואהבה עצמית, ואולי זו בעצם משימת חיים בלתי נגמרת, אנו יכולים להתחיל לתכנן ולנקוט בפעולות לא מושלמות באופן מודע ומכוון, בכדי לתת תוקף בעולם החיצון לעבודה הפנימית שאנו עושים. אל תהרגו את עצמכם בכדי להראות מושלמים, הפסיקו מטלות רגע לפני שאתם מתישים את עצמכם וקבלו את התוצאה הלא-מושלמת, או תכננו לעשות דברים באופן לא מושלם מלכתחילה.
כדי להימנע מחשיבה דיכוטומית של "הצלחה-או-כישלון" או "הכל-או-לא-כלום" האופיינית לפרפקציוניסטים, השתמשו בסרגל של אפס עד מאה, כאשר אפס מציין "אני חייב להיות מושלם", ומאה מציין "ממש לא מושלם". נסו למקם את המאמצים והפעולות שלכם בטווח שבין שני הקטבים, ושבחו את עצמכם על כל התקדמות לעבר חוסר המושלמות. אל תשפטו או תבקרו את עצמכם, גם אם תדרגו בתחילה את המאמץ שלכם כ"עשר" או "עשרים" מתוך מאה. כמו כן, הרשו לעצמכם להראות טובים מספיק, מרושלים או רגילים, ותנו מקום לרגשות שעולים מבלי להזדהות איתם עד שיחלפו.
שבחו את המאמץ שלכם ולא את התוצאה הסופית. אמרו לעצמכם "אני מרגיש שמה שעשיתי הוא מספיק טוב. שום דבר ואף אחד אינו מושלם", ואז הפסיקו עם המאמץ הכפייתי לקבל תוצאה מושלמת. הפסיקו עם השימוש במילים דרמטיות כגון "הכול" או "לעולם לא". בכל מקום שעולה בכם ציפייה לגבי איך דברים צריכים להיות או איך אנשים אמורים להתנהל, עצרו לרגע ושאלו: האם אתם רודפי שלמות? האם באמת יכולה להיות לכם שליטה מוחלטת כפי שאתם רוצים? האם זה ריאלי לצפות את זה מעצמכם?
הפנימו את העובדה כי רוב הזמן דברים לא עובדים כפי שאתם רוצים, וזוהי דרכו של עולם. למדו להרגיש בנוח עם העברת העומס לאחרים וויתור על השליטה שדברים יעשו בדרככם הבלעדית. אם אתם בזוגיות, אחת החוויות שאתם יכולים להעניק לבן הזוג שלכם היא ההרגשה שהוא לא חייב להיות מושלם, ושאתם מקבלים אותו בדיוק כפי שהוא. לפעמים כשאנו אומרים את זה מספיק פעמים למישהו אחר משמעותי בחיינו ומתייחסים אליו כך, אנחנו לומדים גם משהו על עצמנו. בנוסף, אם בני-זוגכם אינם פרפקציוניסטים, שימו לב עד כמה לא ממש אכפת להם אם אתם מושלמים או לא.
ולסיום, נסו לשאוף לאיזון בין הדברים החשובים באמת לאלה שאינם חשובים, בין השקעה מאומצת לבין אובססיה, בין התעסקות בעיקר לבין הטפל, בין פעילות יתר לבין מנוחה, בין פרפקציוניזם וציפיות בלתי אפשריות, לסטנדרטים גבוהים ושביעות רצון מהשגתם.
בהצלחה!
רועי צור הוא מטפל פרטני, זוגי וקבוצתי. מנחה קבוצת יחסים בין אישיים, ומרצה בבית הספר להתפתחות אישית ה"סקול-אוף-לייף".
