זה זמן קסם? / בלוג ה-NBA
עד לא מזמן לא הרבה אנשים ספרו את וושינגטון. עם השיפור במערכת היחסים בין ג'ון וול לבראדלי ביל, האקסטרה של בוגדנוביץ' וקפיצת המדרגה של פורטר, לקורא לברון ג'יימס כדאי להתחיל לשים לב אליה לפני שהפלייאוף מתחיל – למרות הנסיגה הקלה ביכולת
הסל היה לא חוקי כי מוריס דרך על קו החוץ בזמן הזריקה, דבר שהשופטים הודו בו רק בסיום. למרות זאת, במובן מסוים הוא הצליח להגדיר את וושינגטון של התקופה האחרונה: עוקצת ברגע הנכון, תמיד שם ובעיקר לא מוותרת – לא ליריבותיה ולא על הסגנות בחוף שלה, גם אם היא רחוקה ממנה נכון לעכשיו שני משחקים וחצי בעקבות ארבעה הפסדים בחמש ההופעות האחרונות.
ההפסדים האלה, במיוחד האחרון (והמשמעותי ביותר) לבוסטון בקרב צמרת לוהט (ובמסגרת יריבות מעניינת שמתחילה להתפתח ביניהן), יכולים להעיד על כך שלוויזארדס עוד יש דרך לעשות כדי לאיים על קליבלנד באמת. מצד שני צריך להתחשב בנסיבות מקלות כמו העייפות שמתחילה להשפיע בזמנים האלה של העונה, ההיעדרות הזמנית של בורג חשוב כמו מוריס בשל מחלה ובעיקר נפילת המתח אחרי תקופה נהדרת שקדמה לתוצאות הללו - והשכיחה פתיחת עונה איומה.
עד כמה נהדרת היא הייתה? הנה דוגמא להמחשה: אחרי 19 פעמים העונה שבהן קבוצה נאלצה לקיים ארבעה משחקים בחמישה לילות, וושינגטון הפכה לראשונה שמייצרת מלוח הזמנים הכמעט בלתי אפשרי הזה מאזן 0:4. ה-W על פורטלנד היה לא רק החמישי ברציפות אלא גם השני ברציפות שהושג בהארכה (אחרי 122:130 על סקרמנטו). במקרה הזה, הדרך הרשימה לא פחות מהתוצאות ומהטיפוס עד למקום השלישי.
הנה הסבר לקביעה הזאת: מול פיניקס הקבוצה של סקוט ברוקס מחקה פיגור של 11 נקודות, נגד הקינגס היא נחלצה מבור של 15. פורטלנד כבר הובילה עליה ב-21 וראתה אותה משלימה קאמבק טיפוסי נוסף. בין המהפכים האלה אפשר למתוח קו מקשר: גם היום, אחרי קשיי החיבור ההתחלתיים, וושינגטון היא הרבה יותר מהקליעה של בראדלי ביל או התחכום של ג'ון וול.
גם בלי קווין דוראנט שלא הגשים לאוהדים בעיר הולדתו את הפנטזיה עם סגירת מעגל מרגשת, היא מסתמנת כמו מועמדת טבעית להגיע לגמר האזורי בזכות כדורסל שממתג אותה ככוח רלוונטי מתמיד בפלייאוף.
לא חסרות דוגמאות שיוכיחו את הטענה האחרונה. ב-127:131 על הסאנס, למשל, אחת מקבוצות השלשות האיכותיות בליגה הוכיחה שהיא יכולה לנצח למרות ערב קליעה סביר בלבד מחוץ לקשת (7 מ-18). זה קרה בזכות שיא NBA עונתי של 53 זריקות עונשין שכלל 16 מ-16 מהקו (שיא מועדון) של בויאן בוגדנוביץ' - ולא פחות משבע חטיפות של איאן מהינמי המתקמבק. מול שיקגו היא התבססה על 20 הסוכריות של וול, שיא קריירה באסיסטים שהגיע אחרי פציעה קטנה ברגל.
גם גולדן סטייט (במשחק בו קווין דוראנט נפצע בברך) כבר נפלה קורבן לוושינגטון, וקליבלנד ניצלה מהפסד מולה רק בזכות השלשה המפורסמת והמטורפת של לברון ג'יימס. המאזן המצוין ב-2017 (12:26 – עדיף על ה-16:21 של הקאבס, לא רחוק מה-10:27 של סן אנטוניו) מדבר בעד עצמו. האופן שבו הגיעה אליו מעצים את ההישג ומוכיח שהרפרטואר שלה מגוון בהרבה משניתן היה לחשוב. כל זאת למרות התוצאות האחרונות, סימני השאלה שהן מעלות והגנה טעונת שיפור.
ככה נראית קפיצת מדרגה
היכולות של ג'ון וול ראויה לכל סופרלטיב אפשרי, אבל את הנסיקה של הוויזארדס בשנה האזרחית החולפת צריך לזקוף גם למהלך שהנחית בקבוצה את בוגדנוביץ'. מאז שהגיע מברוקלין הוא הספיק להיות חתום על מופעי שלשות קסומים של 6 מ-7 (מול טורונטו) ו-8 מ-10 (מול אורלנדו) מחוץ לקשת. שניהם נגמרו בניצחונות. גם אם 42.9 האחוזים מחוץ לקשת שהוא מעמיד כרגע יתאזנו בהמשך, אין ספק שהם הופכים את ההחלטה לצרף אותו להברקה בתזמון קריטי, בדיוק בשלבי החיבור האחרונים לפני העונה האמיתית. כוח האש של וושינגטון מהספסל השתפר דרמטית בזכות בוגדנוביץ' בזמן שבו ליריבות מתחיל להיגמר האוויר. הוא עוד יעזור לה במאבקי המיקום הקרובים.
גם בלי בוגדנוביץ' וושינגטון הייתה קבוצת התקפה טובה, וזה מה שהופך אותה לבעלת פוטנציאל להפוך לקטלנית בהמשך. היא גם מחזיקה בסוג של מניה בטוחה כמו בראדלי ביל, שצולף לא מעט וקולע מבחוץ שלוש פעמים בממוצע למשחק. ביל הוא ספק הנקודות העיקרי לצידו של ג'ון וול וכבר למד איך לחלוק איתו את המגרש. בכל מה שקשור למספרים, להשפעה על הפרקט ולתוצאות, הצמד הזה יכול להסתכל היום בלבן של העיניים לכל קו אחורי בליגה, ולהצהיר מלחמה עם חזה נפוח.
בקיץ, כשהאפשרות להביא את דוראנט לעיר עוד ישבה לאוהדי הוויזארדס ולפרשנים בקצה המוח, נזרקה לאוויר גם האפשרות לבצע טרייד על וול. השיפור שלו העונה נותן תוקף מוחשי למינוח הספורטיבי הלעוס "קפיצת מדרגה", ומצדיק את הבחירה לשים את ההגה בידיים שלו לעונה נוספת. ככה, אם כן, נראית קפיצה מדרגה של אחד הרכזים המובילים ב-NBA (ראו טבלה). המוסר השני בטיבו בליגה הטובה בעולם אחרי ג'יימס הארדן עדיין עושה את מה שהוא הכי טוב בו, אבל גם קולע יותר ולוקח על עצמו משחקים בזמני משבר, בדיוק כמו שמצפים ממנהיג בקנה מידה שלו.
וול כבר מרגיש בנוח לפרגן לביל - וזו לא עובדה מובנית מאליה. מערכת היחסים המורכבת ביניהם הייתה עד לאחרונה נושא שיחה חם בארה"ב. וול אמר פעם בהקשר שלה: "אני חושב שיש לנו נטייה לא לאהוב אחד את השני על המגרש". העונה נראה ששני המשתכרים הגבוהים בסגל התגברו לחלוטין על משבר הזוגיות, וגם על הפציעות, כי וול כבר נשמע ככה: "אנחנו מבינים איך למצוא אחד את השני ולשחק את המשחק שלנו". פה בדיוק קבור הכלב. כל עוד שיתוף הפעולה ביניהם יישאר מושלם כמו שהוא עכשיו, וושינגטון תמשיך להיות מסומנת כקבוצה שקליבלנד לא יכולה לבטל במזרח.
אמרנו קודם שזה יהיה פשטני מדי לסכם את וושינגטון רק במילים ג'ון וול ובראדלי ביל, אז הגיע הזמן להסביר למה. גם אם ממש רוצים, למשל, אי אפשר להתעלם ממוריס. אחרי התקופה המפוספסת בפיניקס נראה שהוא סוף סוף מגשים את עצמו במסגרת מקצועית שממזגת את היכולות שלו עם הצלחה קבוצתית. זה מקבל ביטוי לא רק ב-34.9 אחוזים לשלוש (הכי גבוה בקריירה), בהשתלטות מוחלטת על עמדת הפאוור-פורוורד או ב-14.1 הנקודות בממוצע שלו, אלא גם בשיפור בריבאונד (6.7 בממוצע, גם כן נתון שיא), תחום שוושינגטון יותר חלשה בו.
בעיות ההתנהגות עדיין צצות אבל עוברות בשקט יחסי בגלל המעלות שלו. רק לאחרונה מוריס שלח רגל לאזור המפשעה של מייסון פלאמלי במהלך משחק מול דנבר, הורחק ונקנס ב-25 אלף דולר. נגד יוטה הוא השליך כדור לעבר שופט במחאה על שריקה לעבירת תוקף ונענש בצורה דומה. אבל גם הבאמפרים הקטנים הללו נסבלים ביחס לתרומה שהוא מספק, ועוד בקבוצה שבאמת מאמינה בו.
וזה לא רק הוא. כשמוריס חולה ג'ייסון סמית' מצליח להיכנס לנעליים שלו בצורה משביעת רצון (כמו בניצחון על שיקגו שבו קלע 17 נקודות). מהינמי חזר מפציעה ומתחיל לקבל יותר ויותר דקות. גורטאט אולי חווה דעיכה מסוימת, אבל נשאר דומיננטי מתחת לסלים ועם 5.9 נגיעות בכדור בפוסט ו-3.9 זריקות באזור הצבע בממוצע נשאר רלוונטי גם בגיל 33.
אוטו פורטר הוא מועמד לגיטימי לתואר השחקן המשתפר של העונה וקלעי השלשות הטוב בקבוצה יחד עם בוגדנוביץ', ובלי שנשים לב הפך לברומטר (מתוך 21 משחקים שבהם קלע שלוש שלשות או יותר וושינגטון ניצחה ב-17). כל זה בלי להזכיר את האולם הביתי שהפך למבצר; וושינגטון ספרה בו כבר 27 ניצחונות העונה, שלישית בתחום רק לאלופה ולסגניתה.
בפעם האחרונה שבה וושינגטון זכתה באליפות השנה הייתה 1978. הסרט הישראלי "אסקימון לימון" הוקרן לראשונה בארץ, יזהר כהן ניצח באירוויזיון עם "אבניבי" ואהרן ברק החל לכהן כשופט בית המשפט העליון. תחזית ה-NBA המתקדמת של אתר FiveThirtyEight, המבוססת על ניתוח של 50 אלף סימולציות שונות, מעניקה לוושינגטון סיכוי של ארבעה אחוזים בלבד לשחזר את ההישג ההוא. לא משהו שאפשר לבנות עליו כרגע (בטח בעקבות הנסיגה הנוכחית), אבל גם לא משהו שימנע מוול להתחיל לפנטז ("זה יהיה מטורף, מדהים. המטרה הסופית שלי היא לזכות בתואר בוושינגטון"). גם אם זה לא יקרה השנה או בשנה הבאה הוא יודע שהקבוצה כבר נוסעת בנתיב הנכון, ואולי התחילה את דרכה אל היעד הזה.
לפנייה לכתב/ת 
