לבד בברלין #11 דו יו סקי?
שניים מהדברים שחזי למד מהחיים לבד בברלין הם להתמודד עם הפחד מהלא נודע, ולנסות לייצר תחביבים, כאלה עם תשוקה אמיתית. אז מה כבר אפשר ללמוד על עצמך בחופשת סקי ואיך זה זורק אותך אחורה אל שיעורי הספורט בבית הספר?
"Do you ski? ", שאל אותי אחד החברים כשאנחנו לבושים בבגד ים בבריכת Badeschiff בברלין, בעוד יום אחרון של קיץ באמצע ספטמבר. "I do now", עניתי, בלי לחשוב למה בדיוק אמרתי הרגע "כן".
תמיד קינאתי באנשים שיש להם תשוקה למשהו. איזשהו דבר שהם רק מחכים שיגיע כבר הזמן שלו, שהם מתעוררים מוקדם בבוקר או מפספסים שינה כדי לעשות רק אותו. גלישה, צלילה, ריקוד, פיסול, משהו שהם מוכנים להתמסר אליו עד כדי כך שהם שוכחים את כל העולם בשבילו, ועדיין מרגישים שייכים למשהו.
כילד, השיעור שהכי שנאתי בעולם היה שיעור ספורט. בין אם זה היה אימון ריצה או משחקי כדור, בכל פעם שהשיעור הגיע, קיוויתי שיקרה איזה נס והשעה הזו תיעלם מהלוח, או שאני זה שהלוואי ואעלם מהכיתה.
הרגשתי מגושם מדי מכדי לרוץ, או עם שתי ידיים שמאליות בכדי לזרוק כדור, שבפעמים שאבעט אני אחטיא, ואם אתם מרכיבים כרגע קבוצה, תשאירו אותי לסוף. ובכלל, עדיף לכם בלעדיי, כי איתי סביר להניח שתפסידו את המשחק.
עד היום הפסדתי בדרך זו אינספור משחקים, הזדמנויות ותחביבים רק כי למדתי את עצמי לא לעלות על המגרש, ואם כבר עליתי, לצאת כשלא הולך ולכעוס על עצמי ששום דבר לא מסתדר לי.
אל תחשוב יותר מדי
"תירגע. אתה חושב יותר מדי", אומרת לי מדי פעם סנדרה מדריכת הסקי שלי, בכל פעם שהיא מזהה שאני נעלם לתוך עצמי, או כשהגוף שלי מכווץ מדי, או כשהיא מסתכלת לתוכי ורואה לי, כמו שרק מדריך טוב שלא עסוק באגו של עצמו, יכול לראות לתלמיד שלו ולזהות שאני כל כך מודאג ממה יקרה, שאני לא שם לב לטכניקה, ושוכח ליהנות מהפעם הראשונה בה אני עושה סקי.למזלי, אחרי יותר מחצי שנה בברלין, אני יותר מנוסה בלהניח לתחרות בצד. להפסיק להקשיב לשאלה המעצבנת "נו? זה מצליח?", ולתת לי את החופש לצאת מעצמי החוצה, גם ובעיקר כשאני לא יודע מה ייצא מזה.
זה יותר קשה לחיות ככה, כי אז אני עלול למצוא את עצמי על קרקע לא בטוחה, כמו מסלולי הסקי בשבוע האחרון. בכל בוקר עליתי על השלג המחליק שוב ושוב ובמקום לחשוב על מה יקרה לי, התאמנתי על הטכניקה של הדברים שהעיקר שלה הוא להירגע ולשים לב למה אני עושה כרגע.
להרשות לעצמי לא לדעת על מה אני דורך ועדיין לזוז עם הגוף ימינה כשאני רוצה לפנות שמאלה, שמאלה כשאני רוצה לפנות ימינה, ולהמשיך להביט קדימה לאן שאני רוצה. אז ראיתי כמה יפים הם ההרים כשהם מכוסים באבקה לבנה, שמעתי את הרחש הממכר מתחת לרגליים של המגלשיים המחליקים על השלג, והרגשתי, אוי כמה הרגשתי השבוע - את הדגדוג הזה בלב, כשהתעוררתי בכל בוקר בציפייה לרגע שאעלה היום שוב על המסלול עם שכמה תפוסה ושתי ברכיים שמאליות כואבות, ועדיין לגלות שהתאהבתי בלעשות סקי.
לכל הטורים של "לבד בברלין"
רוצים לדבר עם חזי? כתבו לו מייל לכתובת Chezy.coach@gmail.comעדכונים נוספים כל הזמן גם בפייסבוק של ynet חופש