אלמנתו של מאיר איינשטיין: "בכית, ידעת שאתה נפרד"
בבית העלמין בהרצליה ליוו מאות קרובים, חברים ומכרים למקצוע את השדר הוותיק בדרכו האחרונה. איינשטיין, בן 65 במותו, הותיר אישה ושתי בנות. אלמנתו אוליביה: "מי יראה כדורגל בבית הזה?". בתו, סיוון סיפרה על אהבתו לנכדו: "התעקשת שלא אגזור שערה מראשו, נאמן לסימן ההיכר שלך"
מאות ליוו למנוחות את מאיר איינשטיין, שדר הספורט שהלך לעולמו בסוף השבוע. אלמנתו, אוליביה איינשטיין ספדה לו בדמעות: "אהוב שלי, אתה כל כך חסר לי. היית צריך לראות את כל האנשים שעומדים פה ואוהבים אותך. אמרתי לך שאני מתה עליך, נכון? אין עליך. אתה היית המלך שלי". הלווייתו של איינשטיין התקיימה אחר-הצהריים (יום א') בבית העלמין הישן בהרצליה. הוא הותיר אחריו אישה, שתי בנות ושני נכדים. על קברו הטרי הושמע השיר "נפרדנו כך" של אבנר גדסי.
האלמנה אוליביה (אולי) סיפרה על רגעיו האחרונים של איינשטיין: "הסתכלת עליי ואני אמרתי לך שהאינפוזיה תעזור לך, שהיא תיתן לך ויטמינים ותחזק אותך, ואתה כל כך סבלת, ידעת שאני אומרת את זה סתם כי אתה חכם ואתה יודע בדיוק. ליטפתי אותך ואמרתי לך שאתה ממש יפה. אתה צחקת ואז התחלת לבכות, ידעת שאתה נפרד. ידעתי שצריך לשחרר אותך מהסבל איש חזק. היית כואב ועייף, כל כך עייף.
"אני אוהבת אותך חיים שלי, גיבור שלי. מי יסביר לי את החדשות עכשיו? מי יסביר לי מה קורה? מי יראה כדורגל בבית הזה? אני כבר לא אראה כדורגל. ידענו שאין דרך אחרת, שצריך לשחרר אותך מהסבל הנוראי. אני יודעת שאתה רוצה אותי ואתה לא יכול בלעדיי, אבל עוד קצת, גם סיוון וסביון (הבנות) צריכות אותי וגם בנצי ואריאל (הנכדים) צריכים אותי. אני אבוא אליך, אנחנו נתאחד ואני אמשיך לטפל בך כמו שתמיד טיפלתי בך. נוח על משכבך בשלום אהוב שלי. הבית ריק, אתה כל כך חסר. אני אוהבת אותך ואנחנו נפגש במרומים".
סביון, בתו של איינשטיין ספדה לו: "תמיד כשהיינו מתחילות לספר לך משהו היית מבקש מאיתנו קודם את הכותרת. אז הנה הכותרת שלי: אני מתגעגעת אלייך. לפני כמה שנים ראיתי אותך בוקר אחד מכין לעצמך נס קפה ושם קצת חלב לפני המים החמים. שאלתי מה אתה עושה ואמרת לי שבצבא לימדו אותך שאם שמים קצת חלב לפני המים, זה עושה קצף. שאלתי אותך אם זה עובד ואמרת שלא ממש. אבל אתה היית איש של הרגלים - לא משנה אם הם עבדו או לא. לא מחפש אף פעם חידושים, רק את המוכר. אוהב להיות בבית עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים.
"אתה לא היית איש של שיחות נפש - ידעת להביע הכל במשפט אחד. מה שהפך אותך לשדר אגדי הפך אותך גם לאבא אגדי. לאורך השנים הרבה פעמים שאלו אותי איך זה להיות הבת של מאיר אינשטייין ואף פעם לא ידעתי מה לענות. הרי אין לי מושג מה זה להיות הבת של מישהו אחר, רק שלך. אני יכולה להגיד שגדלתי עם אבא שהיה ההוכחה שאפשר להגשים חלומות, אבל זה קורה רק כשעובדים קשה בשבילם. היום בעיתונים הכותרת העצובה היא אתה. אני מקווה שלאן שאתה ממשיך מפה יש את כל העיתונים והערוצים. אחרת אתה תעשה להם את המוות. אני אוהבת אותך".
הבת סיוון: "תמיד היית אבא תומך אוהב ומפרגן, בחיים לא שופט. התייעצנו על הכל. לא תיארנו לעצמנו שתאבד את הנכס הכי יקר שלך - הקול שלך". סיוון סיפרה שאינשטיין קרא את ההודעה האחרונה שהיא שלחה לו משווייץ עוד לפני שטסה עם התינוקת שלה ובעלה כדי להיות לצידו של אביה ולהיפרד ממנו כמו שצריך - אולם פיספסה. "אבל את ההודעה שלי אני יודעת שקראת. דדי, אני אשתדל לקחת דברים יותר בקלות ולעשות בחירות כאלה שיעשו אותי מאושרת, כמו שרצית. אני מרגישה הקלה שאתה לא סובל יותר.
"אני מתנחמת שיצא לך להכיר את בן, נכד ראשון אחרי בנות, אבל כואבת שכבר לא תוכל לחבר אותו לכדורגל כמו שרצית ולא תוכל לקחת אותו איתך למגרשים. היית כל כך צמא כבר לבן במשפחה, שבגיל חצי שנה החזקת אותו עלייך בספה לראות את אליפות אוסטרליה בטניס. על שני דברים התעקשת: האחד שהוא גם יהיה איינשטיין, אפילו קראת לו אלברט כשעוד היה בבטן. והשני - גם כשכבר לא היה אכפת לך מהרבה דברים אחרים - התעקשת שלא אגזור שערה מראשו, נאמן לסמל ההיכר שלך".
סיוון סיפרה על ההתמודדות של אביה עם המחלה: "את החוזק האמיתי שלך ראיתי כשהתלוויתי אלייך בשנה האחרונה לתכנית 'שבת ביציע', כשכבר היית בכיסא גלגלים. ראיתי איך הגאווה שלך מנעה ממך לבקש עזרה כלשהי, התעקשת להסיע את עצמך ולסובב את הגלגלים גם שכבר היה לך ממש קשה. למרות כל הקושי ניהלת את התוכנית והתנהלת במקצועיות הבלתי מתפשרת שלך. זכיתי גם להיות איתך באולפן ולתת לך נשיקה מחזקת שנייה לפני שעלית לשידור עם הווידוי בדצמבר האחרון, עם מסר שכל מילה בו נבחרה בקפידה בבית".
בסיום דבריה ביקשה סיוון להעלות את המודעות למחלה ממנה נפטר אביה. "ALS היא מחלה ארורה וחשוכת מרפא שמאות בודדות חולים בה בכל רגע נתון בישראל. הידע עליה מועט בכל הנוגע לגורמים ולטיפול. אני מקווה שמותו של אבי יגביר את המודעות למחלה, את התרומות והמחקר בשאיפה שלא רחוק היום שיימצא טיפול".
פרשן הכדורגל אבי רצון, שליווה את איינשטיין בשידור המשחק שבו ניצחה ישראל את צרפת ב-1993, שבו איבד איינשטיין את קולו אחרי הבקעת שער הניצחון, אמר בהלוויה: "אולי, סיוון וסביון. אין מי שימלא את החלל של אדם כמו מאיר, של אבא כמו מאיר. אני יודע בדיוק מה הוא היה עבורכן, בגלל שאחרי כל שידור הוא היה מתקשר מהעמדה אלייך, מדבר על השידור ומסיים בשתי מילים: לאב יו. נשיקות לבנות. אז לאב יו, מאיר, נשיקות מאיר, תנוח בשלום על משכבך והיה שלום. אנחנו לא נשכח אותך לעולמים. מאיר, תירגע".
רון קופמן, חברו של איינשטיין ועמיתו לעבודה ברדיו ובטלוויזיה: "אם מאיר היה חי היום הוא לא היה מגיע להלוויה של עצמו, כי זה אירוע המוני מדי לטעמו. אם היה נאלץ להגיע היה עומד בצד, שקט, מתבונן ובוחן, מסרב להכיל את המציאות שכולם כאן התכנסו רק בשבילו כדי ללוות אותו בדרכו האחרונה. למאיר היו שתי ישויות, האחת המוכרת לכולם, המשדרת, עם קול רועם ויחודי שמצליף ומוכיח את מושאי השידור. השנייה הייתה של איש ביישן, עניו, סולד מרגשנות יתר אם כי רגיש. בז לקיטש ולצהבת הנגיפית שתקפה את התקשורת המקומית והעולמית. הוא סלד מרכילות וכשניסו לעדכן אותו היה משיב בחיוך: 'אה, כן, באמת? ככה זה היה? ראית? כי אם לא, אני לא מעוניין לדעת'. מאיר היה לפני הכל עיתונאי מפס יצור איכותי ויחודי שנסגר לפני שנים רבות. הדיווח שלו לא רק נראה ונשמע אמין, אלא היה אמין במהותו, מקצועי, נאה דורש ונאה מקיים, מעולם לא הגיע לשידור לא מוכן".
בין ההמונים שהגיעו ללוות את אינשטיין בדרכו האחרונה היו אנשי ספורט בעבר ובהווה דוגמת אבי נמני, צביקה שרף, שלמה שרף, אלישע לוי, אלונה ברקת, יעל ארד, עודד מכנס, יעקב שחר, גילי לנדאו, אבי לוזון ואיזי שרצקי. בין הקולגות לתחום התקשורת בלטו רון קופמן, רמי וייץ, אורי לוי, אבי רצון ומשה גרטל ונציגי קבוצות אוהדים.
איינשטיין נפטר לאחר שסבל ממחלת שרירים. את מצבו הרפואי חשף לראשונה במהלך שידור התוכנית "שבת ביציע" בערוץ הספורט, ב-18 בדצמבר. "לכל הדורשים בשלומי, אני רוצה לספר לכם שאני מתמודד עם פגיעה במערכת השרירים", אמר אז. "כן, הדיבור איטי, לכן אני יושב בכיסא גלגלים. תודה על ההבנה". בשיחות עם קרוביו אמר אז כי ברצונו "להמשיך לשדר כל עוד אני יכול".
איינשטיין נולד בהרצליה בשנת 1951. עוד כילד פיתח אהבה עצומה לתחום הספורט והעריץ את השדר המיתולוגי נחמיה בן אברהם ז"ל. "בטיולים של בית הספר הייתי עומד באוטובוס ומשדר לתלמידים מהזיכרון שלי", סיפר בעבר.
אחרי שסיים שירות צבאי בחיל הים ובחיל השריון, הוא טס ללונדון ללימודי תקשורת והתגורר בבירה הבריטית במשך חמש שנים. הוא אהב להאזין למשחקים ולשדרים בערוצים המקומיים, וניסה לאמץ טון ודרך התנסחות דומים. במהלך לימודיו הוא שידר פינת ספורט בקול ישראל.
עם סיום לימודיו, איינשטיין חזר לארץ והחל את דרכו כשדר חדשות בקול ישראל, ומאוחר יותר הגיש את תוכנית הספורט "שירים ושערים" שדיווחה בשידור חי ממגרשי הכדורגל בסוף השבוע. במקביל הוא היה כתב כלכלי בקול ישראל. בראיון ל"פנאי פלוס" ב-2008 אמר כי "העורך דאז ברדיו, גדעון לב ארי ז"ל, אמר לי שזה לא מכובד לשדר ספורט ואחר כך ללכת לשר האוצר - אבל זה עבד". איינשטיין הגיש גם תוכניות אקטואליה בטלוויזיה, אבל על הספורט אף פעם לא ויתר.
לאחר מכן החל לשדר אירועי ספורט בכל התחומים במחלקת הספורט של הערוץ הראשון. בשנת 2002 איינשטיין עזב את רוממה ועבר לערוץ 10, שם שידר את משחקי הנבחרת ומשחקי ליגת העל בכדורגל, כשלצדו הפרשן רן בן שמעון ואחר כך שלמה שרף, לשעבר מאמן נבחרת ישראל. בן שמעון ואיינשטיין גם הנחו את התוכנית "דאבל פס" ביחד עם העיתונאי עמנואל רוזן.
לפנייה לכתב/ת 
