בנותיו של מאיר איינשטיין נפרדו: "אבא, הנה הכותרת שלי - אני מתגעגעת אליך"
השיחות הקטנות, הצחוק המתגלגל, השמחה על הולדת הנכד, היכולת לסכם הכול במשפט אחד והגאווה שגרמה לו לא לבקש עזרה מאיש, גם ברגעיו הקשים. בנותיו ואלמנתו של מאיר איינשטיין ז"ל חשפו בהלוויה עוד טפח מאגדת הספורט שהלכה לעולמה בסוף השבוע. ההספדים המלאים
כולם הכירו את מאיר איינשטיין מבעד למסך הטלוויזיה בשידורי הכדורגל והאתלטיקה או ברדיו. במסע הלוויה שלו אתמול (א') חשפו מכריו את הצדדים האחרים שלו, אלו שהתגלו בבית, בדלת אמותיו, כשהיה על תקן אבא, בעל וסבא. לפניכם ההספדים המלאים: כך נפרדו ממנו בנותיו סיוון וסביון, ואלמנתו אוליביה.
האלמנה אוליביה: היית המלך שלי, נוח בשלום אהוב
אתה כל כך חסר לי, אני מרגישה כאילו חלק ממני נגדע. אני לא מאמינה שאני כאן, אתה היית צריך להיות פה עם כל האנשים שכל כך אוהבים אותך, להסתובב פה בינינו ולהגיד לי מי זה מי כי אני לא מזהה.
אני מתה עליך, ובאמת, הקבר שלי יהיה מעליך, ואני אמות עליך, כי אני יודעת שאתה רוצה אותי ואתה לא יכול בלעדיי, אבל עוד קצת, גם סיוון וסביון צריכות אותי, וגם בנצי ואריאל צריכים אותי. אני אבוא אליך, אנחנו נתאחד ואני אמשיך לטפל בך כמו שתמיד טיפלתי בך. אתה היית המלך, המלך שלי.
נוח על משכבך בשלום אהוב שלי. הבית ריק, אתה כל כך חסר.
הבת סיוון: לא יכולה לדמיין את המשפחה שלנו בלעדייך
דדי שלי,
כמו בעבודתך כעיתונאי, גם בבית איתנו, בכל שיחה, סתמית ככל שתהיה, תמיד רצית לתת כותרת לפני הסיפור. אז הכותרת שלי ביום עצוב וכואב זה היא השיחה האחרונה שלא קיימתי איתך. לא אהבת לדבר על מה שהכאיב לך, בוודאי שלא רצית לדבר על פרידה ולי לא היה האומץ להקשות עליך עוד יותר בחודשים הקשים שעברת. לא תיארנו לעצמנו שתאבד את הנכס היקר לך מכל, הקול שלך, ואיתו את הרצון לחיות כל כך במהירות.
זה קשה וכואב במיוחד כי חזרתי במיוחד לישראל משווייץ, בלי בעלי, עם תינוק בן פחות משנה רק כדי להיות קרובה אליך ולבלות איתך כמה שיותר. בסוף לא הייתי לצדך כשלקחת את נשימתך האחרונה, לתת לך נשיקה אחת אחרונה. הספקתי רק לשלוח לך ביום רביעי בלילה הודעה אחרונה שאני מתגעגעת אלייך ומחכה לחבק אותך כשאחזור. אני יודעת שקראת אותה אבל כבר לא ענית.
קשה לתאר בכמה פסקאות את האבא ואיש המשפחה שהיית. פן שלם שמעולם לא נחשף לעין הציבור, ושהיה כל כל שונה מהדמות הטלוויזיונית. חם, אוהב, מחבק, מפרגן, ותמיד מלא הומור. הפעם היחידה שחשפת את עצמך מעט יותר הייתה כי אני ביקשתי ב-2003, אחרי שהוצאתי לאור ספר. וזה יותר מהכל מעיד כמה היית מוכן לעשות הכל למען הבנות שלך.
בשבילנו אתה קודם כל אבא. עוד כשהייתי תינוקת אמא מספרת איך הייתה אז בלונדון מגיפה של מוות בעריסה והיית ער כל לילה, כל הלילה, כדי לבדוק את הנשימות שלי. לפני שהיינו הולכות לישון כשהיינו ילדות, היית נכנס לחדר שלי ושל סביון ויוצר מהכיסים במכנסיים שתי בובות יד, חיים ומשה, ויוצר דיאלוג מצחיק ביניהן. כמו כל הילדים הלכנו איתך לעבודה בחופשים ובזמן השידורים ברשת ב' היינו יושבות ורואות דרדסים במחשבים של המערכת.
הספורט תמיד היה חלק בלתי נפרד גם כחיינו כמשפחה. היית אשף התאריכים והשנים, לפי נקודות ציון של אירועי ספורט בעבר ובעתיד ידעת להגיד בדיוק איזה תאריך יוצא באיזה יום גם חמש שנים קדימה, לכן לא ברור איך פספסת איך אני אמורה להיוולד עוד תשעה חודשים, בדיוק בזמן מונדיאל, אבל כבר התנצלת שהפסדת את הלידה שלי ואפילו עוד לא היה לך את התירוץ ששידרת. ומאז היית תמיד הראשון להתקשר אליי בבוקר להגיד לי יום הולדת שמח, לא משנה יורו, יורוליג או מונדיאל.
הצלחת לשלב את האהבה שלך לספורט ולשידורים עם הרגעים המשמעותיים ביותר בחיי. לטקס סיום התואר השני שלי בניו יורק בשנת 2010 הגעת בדקה התשעים, תרתי משמע, אחרי ששידרת את הדאבל של הפועל תל אביב יום קודם. ישראלים בטקס שאלו אותך "איך אתה כבר פה, לפני שנייה שמענו אותך בטלוויזיה".
אני מתנחמת שיצא לך להכיר את בן, נכד אחרי שתי בנות, שסוף סוף קיבלת לפני שנה וחצי, אבל כואבת שכבר לא תוכל לחבר אותו לכדורגל כמו שרצית ולא תוכל לקחת אותו איתך למגרשים. היית כל כך צמא כבר לבן במשפחה, שבגיל חצי שנה החזקת אותו עלייך בספה לראות את אליפות אוסטרליה בטניס. על שני דברים התעקשת: האחד שהוא גם יהיה איינשטיין, אפילו קראת לו אלברט כשעוד היה בבטן. והשני, עד הסוף, גם כשכבר לא היה אכפת לך מהרבה דברים אחרים, התעקשת שלא אגזור שערה מראשו, נאמן לסמל ההיכר שלך.
תמיד היית אבא תומך, מגונן, מפרגן, בחיים לא שופט. אין נושא שהיה טאבו אצלנו בבית. שיתפנו והתייעצנו על הכול - לימודים, קריירה, חיים, ואולי יותר שיחות ממה שרצית גם על דייטים ובגדים, ככה זה עם שלוש נשים. אבל גם שם הייתה לך תמיד דעה נחרצת. הצימאון שלך לדעת הכל בכל תחום לא נעצר בפוליטיקה וספורט. כל פעם שיצאתי לבלות שאלת אותי למחרת 'לאן יצאת'. כשהייתי עונה לך מה זה חשוב, אתה לא תצא לשם, היית אומר בחיוך המבויש שלך: 'אבל אני רוצה להיות בעניינים'. כל חברה שעבדתי בה, מיד למדת עלייה, שאלת שאלות מעמיקות ושלחת לי כל ידיעה עליה שהופיע בעיתונים. היית מעריץ מספר 1. מעולם לא דחפת אותי לכיוון כלשהו, אבל ידעת לכוון כשצריך.
כשהתלבטתי אם לנסוע לעבוד בדיסני ב-99' בביתן הישראלי לכבוד חגיגות המילניום, אמרתי שעכשיו אני רק צריכה להחליט. אמרת לי "ברור שאת נוסעת, זו הזדמנות שאת לא יכולה לפספס". אתה התחלת את החיים המקצועיים שלך בלונדון והיה חשוב לך שגם אנחנו נחיה לפחות פעם אחת כמה שנים בחו"ל כי זה מעצב את האישיות ומרחיב את הפרספקטיבה. לא דמיינת לעצמך ששתינו נמצא את עצמנו מחוץ לישראל דווקא בשנה בה נקבל את הבשורה המרה בחייך.
הפעמים היחידות שקיבלנו ממך מבטים כועסים בילדות היו אם עשינו טעויות בעברית או לא הכרנו ידיעה חדשותית כלשהי. לעומת זאת, אחרי שהתלוויתי אלייך לעשרות משחקי יורוליג והפגנתי ידע בכדורסל, שלא לדבר על שאלות מבינות, לא היה מאושר וגאה ממך. תוך כדי שידור היית מעיף מבט לעברי, מחייך ועושה סימן לבדוק שהכל בסדר. היה לי גם העונג להצטרף אליך לאחד השידורים ב-103 ולראות איך בקלילות אתה משלים משפט איתי, מתחיל באותה נשימה את השידור בלי שום דבר כתוב לפניך.
את החוזק האמיתי שלך ראיתי כשהתלוויתי אליך בשנה האחרונה לתוכנית "שבת ביציע" כשכבר היית בכסא גלגלים. ראיתי איך הגאווה שלך מנעה ממך לבקש עזרה כלשהי. התעקשת להסיע את עצמך ולסובב את הגלגלים גם כשכבר היה לך ממש קשה. למרות כל הקושי ניהלת את התוכנית והתנהלת במקצועיות הבלתי מתפשרת שלך. זכיתי גם להיות איתך באולפן ולתת לך נשיקה מחזקת שנייה לפני שעלית לשידור עם הווידוי בדצמבר האחרון, עם מסר שכל מילה בו נבחרה בקפידה בבית. צפיתי בך באולפן בגוף רועד מהתרגשות, מעצב ומגאווה. ראיתי אותך בוכה רק פעם אחת בחיי וזה היה כשעברתי ניתוח קשה של שבע שעות. אמרת לי אז שאלו היו השעות הקשות בחייך ושאני גיבורה. לא ידעת אז מה מחכה לך וכמה תהיה גיבור הרבה יותר ממה שאני אהיה אי פעם. לפחות לא ראית אפילו יום אחד בבית חולים, כמו שרצית וקיווית.
דדי, אני אשתדל לקחת דברים יותר בקלות ולעשות בחירות בחיים בהתאם למה שעושה אותי מאושרת, בדיוק כמו שכל חייך עשית רק מה שאהבת. כל כך רצית שגם אנחנו נעשה. אני מרגישה הקלה שאתה לא סובל יותר אבל עדיין לא יכולה לדמיין את חיי המשפחה שלנו בלעדיך ואני יודעת שלא יעבור יום בלי שנחשוב מעניין מה אבא היה אומר. אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך ולנצח אשאר הפרינססה שלך.
אני רוצה לסיים בנימה קצת אחרת ולומר שאיי.אל.אס היא מחלה ארורה וחשוכת מרפא שמאות בודדות חולים בה בכל רגע נתון בישראל, ושהידע עליה מועט בכל הנוגע לגורמים ולטיפול. אני מקווה שמותו של אבי בטרם עת שמפאת כבודו ורצונו שלא ירחמו עליו, לא חשף את עצמו יותר, יגביר את המודעות למחלה, את התרומות והמחקר בשאיפה שלא רחוק היום שיימצא טיפול. בתום ההספדים נשמיע פלייליסט של השירים שאבא שלי הכי אהב, רובם מייצגים את ארץ ישראל הישנה והטובה שאבא כל כל התגעגע אליה, ובראשם השיר 'נפרדנו כך', שהיום מקבל משמעות עצובה ומיוחדת.
הבת סביון: מפחדת לשכוח ושאתה לא תהיה כאן להזכיר
דדי, תמיד שהיינו מתחילות לספר לך משהו היית מבקש שניתן לך קודם את הכותרת. אז הנה הכותרת שלי: אני מתגעגעת אליך.
לפני שנים ולפני מכונת האספרסו ראיתי אותך בוקר אחד מכין לך נס קפה ושם קצת חלב לפני המים החמים. שאלתי מה אתה עושה ואמרת לי שבצבא לימדו אותך שאם שמים קצת חלב לפני המים זה עושה קצף. שאלתי אותך אם זה עובד, אמרת שלא ממש. אבל אתה היית איש של הרגלים, לא משנה אם הם עבדו או לא, לא מחפש אף פעם חידושים, רק את המוכר. אוהב להיות בבית עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים.
לאורך השנים הרבה מאוד פעמים שאלו אותי איך זה להיות הבת של מאיר איינשטיין, ואף פעם לא ידעתי מה לענות. הרי אין לי מושג מה להיות הבת של מישהו אחר, רק שלך. אני יכולה להגיד שגדלתי עם אבא שהיה ההוכחה שאפשר להגשים חלומות אבל שזה קורה רק כשעובדים קשה בשבילם. שגדלתי עם אבא שצחק המון ובקול רם, המציא לנו שמות וידע כל דבר ישר להפוך לצחוק. עם אבא שלימד אותי להתעניין, לדעת להיות ביקורתית, לשאול שאלות ולהיות ישירה וישרה. עם אבא שלימד אותי לכבד ולאהוב את המילה הכתובה. עם אבא שאוהדי הפועל היו אומרים לי שהוא מכביסט ואוהדי מכבי היו אומרים שהוא נאחס. כזה משקל היה לקול שלך, עד כדי כך שהאוהדים האמינו שלמילים שלך יש יותר כוח מאשר לשחקנים על המגרש.
גדלתי עם אבא שהעריץ אותי ואני הערצתי אותו. אני זוכרת שהיית מתקשר ממונדיאל או מאולימפיאדה והייתי כל כך דואגת להיות בעניינים. שאני אדע מה לשאול ועל מה להחמיא לך ועל מה תרצה בטח לדבר. היית תמיד כל כך מאושר בשיחות האלה, הייתי שומעת את האושר שלך גובר על הרעש וההמולה של כל אצטדיון בעולם. זכיתי לקבל את התשוקה שלך, האינטליגנציה שלך, ההתלהבות שלך והיכולת שלך לנתח כל מצב לאורך כל החיים. לא רק בשידור - בכל צומת, שברון לב, ואפילו שהיה מדובר סתם בשטויות.
היית כל כך ישר ואמיתי שהתגובות שלך תמיד היו כל כך צפויות. המבט שהיית נותן לי אם חלילה הייתי טועה בזכר ונקבה או מאמינה לאיזו שטות שמישהו כתב. הדרך שהיית מתחיל לעסות לי לאמא וסיוון את העורף כשאנשים היו מזהים אותך, מנסה להתמודד עם המבוכה. והחיוך היודע שלך כשפתאום היית מביעה עניין בספורט, שמח שאני מנסה אבל על מי את עובדת. ביומיים האחרונים אני מנסה להיזכר בכמה שיותר דברים, מן פחד כזה שיחד איתך ילכו גם הזיכרונות, שאני אשכח ואתה לא תהיה פה להזכיר לי.
כשאריאל נולדה והפכת לסבא בפעם הראשונה, משהו בקול שלך השתנה, התרכך. אמרת לי שזה יותר מרגש להפוך לסבא מאשר לאבא, שאתה נהנה מזה יותר. מעריך את זה יותר ובכלל כמה זה מדהים שיש לך עוד מישהו עם קשר דם איתו, היית אומר 'תחשבי כמה אנשים בעולם יש לך קשר דם איתם'. צדקת, באמת אין הרבה. והנה יש לי עכשיו אחד פחות. ואריאל כל כך דומה לך, עוד לא בת שנתיים וכבר קמה בבוקר ישר לעבור על העיתונים ולקרוא ספרים. כמה חודשים אחרי שקיבלנו את האבחון שלך ישבנו ביחד והסתכלנו עליה משחקת. שאלת אותי מה אני חושבת שהיא תהיה כשהיא תהיה גדולה, שאלת כי ידעת שלא תזכה לראות את זה.
לא היית איש של שיחות נפש, ידעת תמיד להביע הכול במשפט אחד. כזה שנחקק בזיכרון ואי אפשר לשכוח. מה שהפך אותך לשדר אגדי הפך אותך גם לאבא אגדי. יום אחד בכיתה ד' יום אחד חזרתי הביתה בבכי כי קיבלתי 70 במבחן. אמא לא הייתה בבית אז המשימה של לנחם אותי הוטלה עליך. נכנסת אליי לחדר עם העיתון והראית לי את הכותרות העצובות והקשות של אותו היום. אמרת לי שאלו דברים לבכות עליהם, לא ציון. היום בעיתונים הכותרת העצובה היא שלך. אני יודעת שיש לי אישור לבכות, ושלאיפה שאתה לא ממשיך מפה ושיש שם את כל העיתונים והערוצים, אחרת אתה תעשה להם את המוות.
אני אוהבת אותך.
לפנייה לכתב/ת 
