הרובוטים האנושיים משתלטים על הקולנוע
העיסוק באינטליגנציה מלאכותית הוא חלק מהקולנוע והטלוויזיה כבר שנים רבות. לצד ההתפתחות הטכנולוגית בעולם, השתנה גם הייצוג - והרובוטים המתכתיים הוחלפו בדמויי בני אדם נוסח "ווסטוורלד" או "הרוח במעטפת". מדוע הם תמיד מלווים בתחושות אימה, ומה הסיכוי שנתאהב בסלולר שלנו? דרכם של האנדרואידים על המסך והקשר שלה לפחד מטכנולוגיה
לאחרונה גם העתידן ריי קורצוויל הודיע כי עד 2029 בני אדם יחברו את מוחם למחשב שישדרג אותם ויהפוך אותם לחכמים, חדים ומושכים יותר, כל זאת בשל העובדה שמחשבים יעקפו את רמת האינטליגנציה של בני האדם. נשמע מפחיד ומטריד? בגדול כן. מצד שני אפשר להגיד את אותו דבר על המוות.
אף שאנשי מדע מדברים בהתלהבות יתרה על האפשרות של חיים מלאכותיים, ושלפי כל התחזיות המדע הזה הופך לפחות ופחות בדיוני, נראה כי הקולנוע מסרב לאמץ את הגישה החדשנית ונשאר באותה העמדה של מרבית בני האדם - אינטליגנציה מלאכותית זה מפחיד, הרובוטים מהווים סכנה על האנושות ובכלל - טכנולוגיה זה רע. רוב הסרטים שמציגים רובוטים במרכזם, ולא רק ככלי רקע שמדגים את העתיד (אז הם דווקא מתגלים כיעילים למדי), עדיין דנים בשתי שאלות עיקריות: הישרדותית - האם רובוטים ינצחו את האדם? ופילוסופית - מה מבדיל בין אדם למכונה?
רובוטים אאוט - אנדרואידים וסייבורגים אין
רובוטים מתכתיים בסגנון הרובוטים מ"רובוטריקים" נעלמים מהנוף הקולנועי, אלא אם כן הם משמשים כסייד קיק, למשל הרובוט הציני K-2SO מ"רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים". לאחרונה מי שמקבל את הבמה הם האנדרואידים, רובוטים דמוי אדם - כנראה כי האיום גדול כשהוא זהה לך במראה.
בימים אלה עלה לאקרנים הסרט "הרוח במעטפת" בכיכובה של סקרלט ג'והנסון, המגלמת בו סייבורגית (לסייבורג לעומת אנדרואיד יש תודעה של בן אדם, וגוף של מכונה) שמנסה למצוא את האנושיות שבה בעולם עתידני שהפך אותה ואת גופה לכלי נשק. בסרט הטכנולוגיה מאפשרת לבני האדם לשדרג את עצמם לכדי מכונה, בדיוק כפי שחוזים מאסק וקורצוויל, אך הדבר מוצג כמשהו שלילי. כשאחד המהנדסים (שמאופיין קולנועית כדמות רעה) מספר בהתלהבות שלמד לנגן על פסנתר תוך יומיים או שהבת שלו יודעת שפות רבות, אנחנו אמורים להזדעזע ולא להתפעל מהאופציות הגלומות במהלך זה. הוא גם מת שנייה אחרי שהוא מספר זאת, על ידי רובוטים כמובן, עונש על יהירותו.
"הרוח במעטפת" הוא רק הסרט הראשון בגל סרטי האנימה שהולך ומתקרב אלינו בצעדי ענק ויעסוק בסייבורגים ובאנדרואידים, נושא שהיפנים אוהבים במיוחד. בנוסף להם מתוכנן גם סרט ההמשך "בלייד ראנר: 2049" - שייצא באופן מתוכנן קרוב לשנת התרחשותו של הסרט המקורי. הסדרה "ווסטוורלד" מספרת גם היא על עובדים מלאכותיים, ואפשר להוסיף לרשימה גם את הסרט "אקס מכינה" שהיה מועמד לאוסקר לפני שנתיים. כולם מתעסקים ברובוטים שנראים כמו בני אדם וכולם מנסים לענות על השאלה "מהו אדם?" דרך השאלה "מהו רובוט?".
נשק, שעשועים ואונס
תפקידם של רובוטים בסרטים וסדרות אלה הוא לשרת את בני האדם. בין אם זה כדי למלא חלל חסר ("אינטליגנציה מלאכותית"), לעשות עבודות מלוכלכות ומסוכנות ("בלייד ראנר"), להפוך לנשק קטלני ("הרוח במעטפת", "שליחות קטלנית") או כדי לספק את הצרכים הסוטים והמיניים של בני האדם ("ווסטוורלד").
כמעט תמיד הקונפליקט יתפרץ כאשר הרובוט יבין שיש לו תודעה ואז יחליט להשתחרר מהכבלים של יוצריו. לכן הדרך הפופולרית ביותר לשלוט באנדרואידים היא למחוק להם הזיכרון או לתכנת להם את המחשבות מחדש, קרי - לשלוט על התודעה שלהם. דרך נוספת היא פשוט להשמיד אותם ("בלייד ראנר", "אינטליגנציה מלאכותית"), אבל זה כבר בזבוז משאבים מיותר ולא אפקטיבי.
היוצרים שלהם לרוב יתחלקו לשניים: תאגיד רשע שמונע מרדיפת בצע או מדענים מגלומנים שאינם חושבים על האנושות אלא רק על הפיתוח והקידום של עצמם. לעתים גם מדובר בשילוב בין השניים.
הסכנה הגדולה
הפחד הוא כמעט תמיד אותו הפחד רק שהוא מתגלם בצורות שונות - איבוד האנושיות מול הטכנולוגיה. פחד זה יכול לבוא באופן ממשי - רובוטים שהורגים את בני האדם, או בפחד מופשט יותר - למשל, התאהבות בישות טכנולוגית. ב"אקס מכינה" הגיבור מתאהב באדה, האנדרואידית המשוכללת, ובסרט "היא" של סייפק ג'ונז, שאמנם לא מציג רובוט אלא עוזרת אישית קולית בעלת בינה מלאכותית (בדיבובה של סקרלט ג'והנסון), הגיבור מוותר על עיסוקיו האישיים ומתאהב כל כולו ב"אישיות" שלה.
כמובן שהדבר מעלה שאלות. כשאנחנו שומעים על אדם ביפן שמתחתן עם בובת המין שלו, או עם הנייד שלו (מקרה אמיתי), אנחנו מזדעזעים ומגחכים כי זה נוגד את התפיסה שלנו לגבי אהבה. האם התאהבות ברובוטים היא למעשה אותו הדבר?
השאלות מהי אנושיות, וממה אנחנו כל כך מפחדים, הן פילוסופיות במהותן ולכן סיפורם אלה עוסקים רבות במבחני תודעה. ב"בבלייד ראנר" אנדרואידים המכונים רפליקנטים עוברים מבחן אמפתיה, וב"אקס מכינה" אדה צריכה לעבור מבחן טיורינג שיוכיח שהיא אנושית. ברגע שאנדרואידים מסוג זה עוברים אותם, ההבדל בין אדם למכונה מצטמצם.
אם הרובוט הוא ישות עצמאית, האם עלינו להגן עליו ולתת לו להתהלך בקרבנו ללא כל בקרה? האם האדם באמת מותר מהמכונה המודעת לעצמה במקרה זה? השאלה הזאת מתחדדת במיוחד כאשר אנחנו מרגישים אמפתיה כלפי הרובוט, למשל בסרטים "אינטליגנציה מלאכותית", "בלייד ראנר" או ב"ווסטוורלד", אבל גם הזדהות זאת לא מונעת את השמדתם בסוף (לפחות בשני המקרים הראשונים). לאנדרואידים עם תודעה אין מקום בעולמנו.
החוקים של אייזק אסימוב במציאות
אייזק אסימוב, סופר המדע הבדיוני שעלילות ספריו עובדו רבות לקולנוע, כתב שלושה חוקים אתיים לרובוטים ב-1942: רובוטים לא יפגעו בבני אדם, זה יהיה חלק מהקוד שלהם; רובוט חייב לציית לבני האדם, אלא אם כן הבקשה של האדם סותרת את החוק הראשון; והרובוט חייב לשמור על עצמו. בספטמבר השנה התכנסו פילוסופים, מדענים ואנשי אקדמיה בבריטניה כדי לכתוב קוד אתי מעודכן שמבוסס על שלושת החוקים האלה בתוספת חוקים נוספים - כמו ההבהרה שבני אדם הם האחראים על התנהגותם של הרובוטים, ולא הרובוטים עצמם.
העדכון שלהם ממחיש עד כמה המציאות הזאת מתקרבת אלינו. כבר עכשיו צבאות שולחים רובוטים שיילחמו במקום חיילים בשר ודם באזורי מלחמה. נכון - יעבור זמן עד שלא נבדיל בין בני האדם לרובוטים, אבל הפער בין האדם למכונה הולך וקטן.
לאור זאת דווקא היה יכול להיות מעניין לראות תפיסות שונות לגבי רובוטים, אולי הומוריסטיות יותר, ולוותר על "תסביך פרנקנשטיין" שמאפיין אותם. בדומה למה שקרה לערפדים בטלוויזיה ובקולנוע, או כמו שהסדרה של נטפליקס "Santa Clarita Deit" הפכה זומבים לישות מתקבלת על הדעת ומצחיקה, אולי הגיע הזמן גם לראות רובוטים אנושיים שלא מאיימים להרוג אותנו כל הזמן.
