תסתכלו עליהם ותראו אותנו / ד"ר לכדורגל
תואר "הקבוצה של המדינה" אולי מעצבן את אוהדי הכדורסל הישראלי, אבל אם נכנסים לעובי הקורה ומקבילים את ההיסטוריה של מכבי ת"א לזו של מדינת ישראל, מקבלים תמונה זהה לחלוטין. או מדאיגה, תחליטו אתם
אין עוררין על כך שמכבי תל אביב בכדורסל היא "הקבוצה של המדינה". גם אם בשנים האחרונות נראה שהיא מתקשה להצדיק את התואר, עדיין אין אף קבוצת ספורט בישראל, בשום ענף, שיכולה להתחרות איתה על כך.
מבחינת הישגים, ברור שמדובר במועדון המצליח ביותר בישראל, שמחזיק ב-80 אחוז מכלל התארים (אליפות וגביע) שחולקו מאז הקמת הליגה בכדורסל, מהן 23 אליפויות רצופות – נתונים שאין להם אח ורע בספורט בארץ. אולם המספרים הללו לא מספרים את הסיפור במלואו: מכבי חובקה וטופחה על ידי הממסד ואומצה על ידיו להיות הקבוצה של המדינה. הישגיה הפכו להישגים לאומיים ולחלק מרכזי בכרטיס הביקור של מדינת ישראל בעולם.
זה לא מפתיע, כי ניתן למצוא קווי דמיון בין אופיין של השתיים ובין האירועים המרכזיים שעיצבו את דמותה של מכבי לאלו שעיצבו את ישראל. אמנם לא מדובר בהכרח באותן שנים, אך ניתן למצוא הקבלה בסדר הכרונולוגי של האירועים המכוננים, ונראה כי מכבי והמדינה שזורות זו בזו ומשקפות האחת את השנייה.
בדומה למצבה של המדינה בשנות הקמתה, גם מכבי נאבקה בראשיתה על ביסוס מקומה בזירה המקומית (בעיקר מול היריבה העירונית הפועל). שנותיה הראשונות מתאפיינות בהצלחות מעורבות עם הפסדים. בהתאמה לרוח החלוצים, גם ראשיה פועלים ללא לאות ומתוך תחושת שליחות כדי לבצר את אחיזתם בקרקע.
תהליך ביסוסה של מכבי בתור קבוצה ש"פה כדי להישאר" עבר גם הוא דרך כור ההיתוך הישראלי. כך התערבבו להם יחדיו המאמן רלף קליין, ניצול שואה, וכוכבים "צברים" כמו מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי עם עולים חדשים דוגמת טל ברודי ומתגיירים אוהבי ישראל כמו ג'ים בוטרייט ואולסי פרי. כל זאת בתוספת של סיוע אמריקאי מאסיבי, כאשר על כל הערבובייה הזו מנצח היו"ר שמעון מזרחי, שמוסיף ביד בטוחה את התבלין הישראלי של הקומבינות וכיפוף החוקים.
הניצחון ההיסטורי בפברואר 1977 על צסק"א מוסקבה והזכייה בגביע האירופי הראשון כמה חודשים לאחר מכן היוו את נקודת המפנה עבור מכבי, בדומה לניצחון במלחמת ששת הימים עבור ישראל. הסיפור העתיק על דוד וגוליית, שקם לתחייה במלחמת ששת הימים עם "הר הבית בידינו", מקבל פנים חדשות כאשר הרכב "כור ההיתוך" עומד על הפודיום, וברודי מכריז: "אנחנו במפה ונשארים במפה... לא רק בספורט, בהכל".
תחושות הגאווה הלאומית לאחר הניצחון, לצד ההתפעלות העולמית מההישג, מזכירות את הימים שלאחר המלחמה ההיא, והופכות את ישראל פעם נוספת לרגע לבון-טון של העולם. הדרמה של העם הקטן, שקם מן האפר ומצליח לגבור על גדולים וחזקים ממנו, עולה שוב, ומאפשרת לאירופה לחבק אותו ולמרק מעט שוב את מצפונה.
שכרון הניצחון אמנם עוד לא התפוגג, אבל מכבי לא נחה על זרי הדפנה, והולכת ומהדקת את אחיזתה בליגה. גם המדינה, שנישאת על גלי השמחה הספונטנית והמשיחית על שיבתו של העם לנחלת האבות, מחזקת ומהדקת את אחיזתה בשטח. אותנו, כמו את מכבי, לא יזיזו מהמפה.
אלה השנים שבהן מעמדה של מכבי כ"קבוצה של המדינה" מתקבע. הממסד הישראלי, שמזהה את ההצלחה, ממהר לרכוב עליה. הוא מחבק את מכבי ודואג להמשיך ולהגדיל את כוחה. כספי ציבור מוזרמים, וימי חמישי בהיכל הופכים למצעד ססגוני, שבו קהל הפרוות והרולקסים מתחכך בקציני צבא, בעסקנים ובפוליטיקאים. מעל כולם, בולט אייקון ששת הימים משה דיין, מי שכונה באותם ימים בשם המסתורי "ידיד המחלקה". כינוי זה מגלם את העניין: מכבי היא בעצם עוד מחלקה בצבא הכל-ישראלי, שתפקידה לבדר את ההמונים, לחזק את תחושת האחדות ולסמן לנו ולעולם כמה ישראל היא מקום נורמלי.
זה אמנם לא שבר, אבל בהחלט משבר. את אובדן האליפות ב-1993 ניתן להקביל להפתעה שבה נתפסה ישראל עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. אחרי הפסד, בדומה לישראל, מכבי מגיבה למהלומה שספגה בחיזוק כוחה והיא הופכת דורסנית יותר מבעבר.
אם נמשיך עם ההקבלה, אזי השנים האחרונות של מכבי לא מציגות מראה מוצלחת מול פניה של המדינה. נדמה כי החשש הגדול ביותר של ראשי מכבי להפוך לעוד קבוצה בליגה הולך ומתממש אל מול עיניהם הכלות וכיסיהם המצטמקים. מ-2008 ועד היום זכתה מכבי רק ב-44 אחוז מהאליפויות, והמצב, נכון לכתיבת שורות אלו, ממשיך ושובר שיאי הפסדים, בושה וחוסר יכולת.
בניגוד לעבר, נראה שמכבי לא מצליחה לבלוע את הליגה, לא מסתגלת לשחיקה שחלה בהישגיה ובמעמדה בתודעת הציבור והיריבות, ואף לא מצליחה לבצע את ההתאמות נדרשות למצבה החדש. גם העתיד אינו נראה ורוד. להיכן שלא מסתכלים - מקצועית, ניהולית, מנהיגותית, כלכלית - מוצאים כיום בור שנראה כי רק הולך ומעמיק. גם כאן, כמובן, ניתן למצוא קווי הקבלה למצבה של המדינה היום, שאותם נשאיר לקוראים לדמיין ולשרטט בעצמם.
לפנייה לכתב/ת 
