הניסיון לחסל את התאגיד - מהלך מושחת
כשפוליטיקאי מנסה מתוך גחמות אישיות ומניעים בלתי ענייניים להשתלט על משאב ציבורי כדי שישרת קודם כל אותו ואולי אחר כך גם את הציבור וזאת תוך התעללות צינית ביותר מאלף עובדים - אין תיאור מתאים יותר משחיתות. דעה
הרבה מילים נאמרו על ההתנהלות האובססיבית של נתניהו בניסיונותיו לחיסול תאגיד השידור הציבורי - אותו תאגיד שהממשלה בראשותו הקימה במקביל לסגירת רשות השידור, שאת עובדיה השווה למחבלי חמאס. מילה אחת נעדרה מהשיח על הנושא, וראוי להעביר אותה לקדמת הבמה - שחיתות. הניסיון לחסל את תאגיד השידור הציבורי הוא מהלך מושחת. נתניהו, שדוחף את המהלך במרץ, הוא מנהיג מושחת.
אולי עד היום זה לא מספיק נאמר בצורה מפורשת, מפני שמאוד מפתה להתייחס למהלכים לחיסול התאגיד במונחים של טרלול מוחלט - כי הם אכן משקפים טרלול מוחלט - אבל מוטב לקרוא לילד בשמו. כשפוליטיקאי מנסה מתוך גחמות אישיות ומניעים בלתי ענייניים להשתלט על משאב ציבורי (בשווי 700 מיליון שקל בשנה) כדי שישרת קודם כל אותו ואולי אחר כך גם את הציבור וזאת תוך התעללות צינית ביותר מאלף עובדים (מהתאגיד ומרשות השידור) - אין תיאור מתאים יותר משחיתות. זה לא שונה בכלום מראש ממשלה שהיה פועל לסגירת בית חולים או להחלפת מנהלו רק מפני שלא הסכים לתת יחס מועדף לקרובי משפחתו.
לפני כחצי שנה צייץ שר החינוך נפתלי בנט כי "נתניהו אינו מושחת, הוא לעולם לא ימכור את בטחון ישראל תמורת כסף" - אולם שחיתות אינה מתמצה רק במעטפות מזומנים ולא נבחנת רק מול הרף הפלילי. אכן לא הוכח שנתניהו מכר את בטחון ישראל תמורת כסף, אבל ברור לכל שהוא נחוש למכור את זכותם של אזרחי ישראל לקבל שידור ציבורי איכותי ומנותק מפוליטיקאים, כפי שמחייב החוק, תמורת ביסוס שלטונו, וזוהי שחיתות.
גולת הכותרת של החוק להקמת התאגיד הייתה הרחקת הפוליטיקאים מהליכי מינוי המנהלים והעיתונאים וביטול ההשפעה שלהם, שהיוותה את הרעה החולה המרכזית ברשות השידור. הזיגזג של נתניהו, שתמך בסגירת הרשות, החל כשהבין למרבה הפתעתו שראשי התאגיד אכן מתכוונים למלא את החוק כלשונו, תוך שהם דוחים ניסיונות להנחתות מלמעלה וממנים עיתונאים שעלולים לעשות את עבודתם ולבקר את השלטון. את תסכולי נתניהו מהמצב החדש היטיבה לתאר מירי רגב, שבישיבת ממשלה שאלה "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא יכולים לשלוט בו?" כשהיא אמרה אנחנו, כמעט מיותר לציין, היא לא התכוונה לציבור הישראלי.
מאז מנסים נתניהו ושליחיו לעשות כל שביכולתם כדי לחסל את התאגיד, או לכל הפחות לרוקן מתוכן את העצמאות העיתונאית שהחוק מקנה לו. למשל פורסם (ללא הכחשה) שנתניהו מתנה את קיום התאגיד בהחלפת המנכ"ל והיו"ר וכי הוא נסוג מההסכמות עם כחלון רק בגלל מינוי גאולה אבן למגישת המהדורה. את כל זה הוא עושה תוך שהוא מאיים לפזר את ממשלת החלומות של הימין ולקחת את ישראל לבחירות יקרות.
נראה שנתניהו נחוש לקדם את סגירת התאגיד או לפחות להכפיפו לשליטה פוליטית אדוקה, אבל כפרפרזה לפתגם המפורסם על הטנגו, חשוב לזכור שצריך יותר מאחד בשביל הריקוד המושחת הזה. נתניהו עדיין לא מחזיק לבד בהגה והאחריות מוטלת גם על שותפיו הקואליציונים, ובראשם כחלון שעד כה מנע את הפארסה בגופו. "לא יכול להיות מצב שאנחנו מכבדים את כל הסעיפים הקואליציונים של מפלגות קטנות וכשבאים הסעיפים שלנו, לא מכבדים אותם", אמר נתניהו לפני שהמריא לסין. אכן, כל מפלגה נאלצת לעשות פשרות בהתאם לכוחה האלקטורלי והסכמים קואליציוניים צריך לכבד, אבל ראוי שיהיו קווים אדומים. לשחיתות אסור להסכים, והיא אינה משהו לשאת ולתת עליו - גם לא בתמורה להכשרת מאחז או לתמיכה במיסוי על דירה שלישית. וניסיון החיסול של התאגיד הוא שחיתות, ומי שייתן לזה יד מושחת בעצמו.
יאיר טרצ'יצקי, יו"ר ארגון העיתונאים
לפנייה לכתב/ת 
יאיר טרצ'יצקי
מומלצים
