אז זהו, שלא: השקרנים הגדולים בהיסטוריה
המוזיקאי שהמציא את אגדות הליפ-סינק מילי ונילי, העיתונאי שמילא פנקסים שלמים ש"יאמתו" את כתבותיו הבדויות, ה"זיקית" שתפס את מקומם של ילדים נעדרים וזה שלעולם לא יסיים להקיף את העולם: סיפוריהם המדהימים של המתחזים, הרמאים והתחמנים הגדולים ביותר
ההיסטוריה האנושית ידעה לא מעט חקיינים, שרלטנים, נוכלים וזייפנים, וכולם חולקים תכונה אחת שאפשרה להם להמשיך במעשיהם: היכולת לשקר ולשכנע. 1 באפריל - יום השקרנים, בשמו הפחות מוצלח - הוא זמן טוב להיזכר בכמה מהבדאים הגדולים שידענו.
שקרנים שלא זכו להכנס לרשימה, אך ראויים לאזכור של כבוד: ברני מיידוף, שחתום על הונאת הענק הידועה לשמצה בהיקף של 65 מיליארד דולר, לאנס ארמסטרונג, רוכב האופניים האגדי שהודה כי נעזר בסמים בכל זכיותיו בטור דה פראנס, ותמסנקה ג'נטג'יה - המתרגם המפוקפק לשפת הסימנים, שבמהלך טקס האשכבה לנלסון מנדלה תרגם לאוכלוסיית החירשים את נאומי האישים המשתתפים בג'יבריש מוחלט, ומתברר שעשה זאת באופן סדרתי.
הסיפור של סטיבן גלאס מופרך כמעט כמו אלו שכתב ותיאר בדייקנות במשך שנים בטרם נתפס. אבל עוד לפני כן ידעה התקשורת הממוסדת מקרים רבים של "ברווזים עיתונאיים", אותו כינוי לכתבות חדשותיות הנעדרות בסיס עובדתי.
הדוגמה הבולטת ביותר (לפחות עד שהתפרסם המקרה של גלאס) הייתה זו של ג'נט קוק, עיתונאית אפרו-אמריקנית, שהייתה חתומה על כתבה שתיעדה את קורותיו של ילד בגיל חד ספרתי בשכונת עוני בארצות הברית, המכור להרואין. קוק אף זכתה בפוליצר על הכתבה המוצלחת ההיא. הבעיה היחידה: היא הייתה מפוברקת לחלוטין. כשהתגלה דבר השקר, פוטרה קוק מהעיתון (לא לפני שטענה כי היא נרדפת על בסיס גזעי) והפכה מאז לסמל לעיתונות כוזבת.
הייתם מצפים שסטיבן גלאס, מטאור בשמי העיתונות האמריקנית של שנות ה-90', ילמד משהו מהמקרה של קוק. אבל במקום להפנים, נראה שגלאס, שהיה אז רק בשנות העשרים לחייו, החליט להעלות את הרף, לא להתמקד בכתבה שקרית אחת וליצור לעצמו קטלוג שלם של כתבות המבוססות על רמות משתנות של קשקוש. וכך, מ-1995 ועד 1998, פרסם גלאס במגזין הנחשב "The New Republic" שלל כתבות שזכו לשבחים רבים, הן בשל הסיפור העיתונאי המתואר בהן, והן בשל האופן בו נכתבו. במובן זה אולי מוטב היה לגלאס לו היה בוחר מלכתחילה בקריירה ספרותית, שכן את חלקם הגדול של הישגיו העיתונאיים הוא פשוט בדה מליבו.
גלאס נחשב לאחד הכוכבים של העיתון, וכתבותיו נחשבו פרסומים עיתונאיים איכותיים ונדירים. הוסיפו לכך את העובדה שהוא בורך בכישורים חברתיים מפותחים ויכולת טבעית להתחבב על אנשים, ואולי תבינו כיצד מעטים מאוד פקפקו באמינות כתבותיו. זו אותגרה לא אחת, כאשר מושאי כתבות היו שולחים מכתבי תלונה שבהם הצביעו על אי דיוקים חמורים. הנטייה הטבעית של העורך הייתה להגן על גלאס, ומחלק מהמתלוננים אף דרש שיתנצלו בפני הכתב על הכפשת שמו.
בראיון שנערך עמו לאחר צאתו של הסרט העלילתי שגולל את סיפורו, "Shattered Glass", שאלה המראיינת את גלאס אם לא היה קל יותר פשוט לומר את האמת. וזו שאלה ראויה ומתבקשת - במיוחד נוכח המאמצים הרבים אותם השקיע כתב הפנטזיות בטשטוש עקבותיו. גלאס הקים אתרי אינטרנט מזויפים, הקליט הודעות קוליות ובעיקר גיבה את כתבותיו באמצעות פנקס הרשימות שבו השתמש אז כמעט כל עיתונאי. כלומר, גלאס ידע שמי שירצה לבדוק את אמינות כתבותיו ירצה להציץ ברישומים שלו, ולכן אלה כללו את אותם הציטוטים והעובדות שהודפסו בעיתון. ההתאמה בין הכתבות שפירסם לבין רשומותיו האישיות יצרה את הרושם שמדובר באדם שביצע תחקיר רציני, והסירה ממנו לא מעט חשדות.
אבל אף שקר לא יכול להחזיק מעמד זמן רב מדי, וסופו של עידן הכזבים של גלאס הגיע דווקא מכיוון בלתי צפוי. בעוד ה"ניו רפבליק" נחשב מוסד ותיק, מכובד ומוכר בעולם העיתונות, "Forbes Digital" לא היה קרוב אפילו למעמד זה. וזהו בדיוק גוף התקשורת החדש והזריז שמיהר להצביע על העדר בסיס עובדתי בכתבה מוצלחת נוספת מבית גלאס בשם "Hack Heaven", שתיעדה הפעם את קורותיו של האקר בן 15.
מחלוצי העיתונות הכוזבת. סיפורה של ג'נט קוק (מפיה של סטודנטית לעיתונאות לא כוזבת)
אדם פננברג, עיתונאי חובב עובדות, חפר מעט בכתבה ובמרואיינה, ולאט לאט הגיע למסקנה כי אין כל הוכחה לכך שהמתואר בה אכן התרחש במציאות. מובן שגם אז סירבו חבריו של גלאס למערכת להאמין כי מדובר ברב-שקרן מתוחכם ביותר, והעדיפו לראות בו כמי שנפל קורבן למתיחה של האקרים שהיתלו בו. אולם בדיקה רטרואקטיבית יסודית העלתה כי לפחות 27 מתוך 41 כתבות שפרסם, היו קשקושים מוחלטים - בחלקן או ברובן. כמובן שגלאס לא המשיך את דרכו בעולם העיתונות, ובמקום זאת עשה תואר במשפטים (מכל התארים).
"התביישתי בכל פעם ששיקרתי, אבל המשכתי לעשות זאת", אמר בראיון, לאחר שעבר לטענתו טיפול נפשי וחש חרטה. "אני חושב שאני אדם ששיקר כל הזמן כדי לגרום לאנשים אחרים לחשוב עליו דברים טובים ובעקבות כך גם לעצמו". הוא אף הודה שהשקרים המקצועיים זלגו גם לחייו האישיים, וכי הוא פגע לא רק בשמו הטוב – אלא גם בשמה של העיתונות הממוסדת. "עשיתי דברים איומים שאני מתחרט עליהם עמוקות והם ממשיכים להגדיר אותי", הוסיף, והתייחס לסטיגמה ממנה לא יצליח להיפטר כנראה: "אני לא חושב שישכחו לי אותם לעולם".
השקר הגדול של צמד היורו-טראש מילי ונילי, או אם ליידק - השקר הגדול שהיו מילי ונילי עצמם - הוא סיפור ידוע. ב-1989 כבש צמד גברים שחורים ושריריים את מצעדי הפזמונים, בזכות שורה של להיטי פופ וכריות כתפיים. פאב מורבן ורוב פילאטוס היו צמד זמרים צעירים שהצטלמו נהדר והפכו לסנסציה די מהר, כששרו שירים פופולריים כמו "Baby Don't Forget My Number", "Blame It On The Rain" ו-"Girl You Know It's True" (הו האירוניה). וב"שרו", הכוונה היא בעיקר לפעולת הליפ-סינק, שגם בה, יש להודות, לא הצטיינו.
כשהתגלה כי מורבן ופילאטוס לא שרים באמת באלבומים ובהופעות של מילי ונילי, הם הפכו לבדיחה של תעשיית המוזיקה. פרס הגראמי שהוענק להם נלקח מהם, מסיבות מובנות. לא לפני שהם דאגו להשוות עצמם לאייקונים כמו אלביס או פול מקרטני. לשניים היו עוד ניסיונות לחזור לתודעה במשך השנים, כולל אלבום שלם שהקליטו ב-1997 והתכוונו להוציא במטרה לשחזר את ימי הזוהר. אבל מותו של פילאטוס כתוצאה משילוב של אלכוהול ומשככי כאבים שינה תכניות אלה. אבל בעוד מורבן ופילאטוס נותרו ידועים לשמצה על אותה התחזות ווקאלית ואף פעם לא התקבלו בחזרה אל חיקה של תעשיית המוזיקה, האשם האמיתי בכל פארסת מילי ונילי מסתובב חופשי - ואפילו ממשיך לפעול.
פרנק פריאן הוא שמו של מפיק מוזיקלי גרמני ידוע. הוא ניסה את מזלו בקריירה מוזיקלית אך לא הצליח באמת, ולאור כך הפך למעין זמר צללים. בין היתר הוא נחשב לאיש שגילה את להקת בוני M ושר באלבומיה, ללא קרדיט. למעשה, פריאן שר ברבים משיריה של הלהקה - בקולות גבריים ונשיים כאחד, כשבהופעותיהם הטלוויזיוניות, חברי בוני M משתמשים גם הם בליפ-סינק, לצלילי קולו של איש הצללים. ואפילו לא היה מדובר בסוד גדול שמישהו טרח להסתיר. הוא עשה זאת גם בשיר "Rock n' Roll Mercenaries" של הזמר מיטלוף ב-1986. בסוף שנות השמונים.
והוא, יותר מכולם, היה המוח מאחורי תרמית מילי ונילי, כאשר קיבץ קבוצה של מוזיקאים אנונימים, ויחד איתם הקליט את ערוצי השירה של הצמד. למעשה, שיר הנושא של אלבום הבכורה של הצמד הוקלט מראש (!) על ידי פריאן ואנשיו, עוד בטרם גויסו (ואולי יש לומר - לוהקו) מורבן ופילאטוס לתפקיד מזיזי השפתיים המקצועיים.
לפי מרבן, הוא ופילאטוס נפלו קורבן להונאה מתוחכמת של פריאן, שהחתים אותם לחוזה שחייב אותם לשיר לצלילי שירים שהוקלטו על ידי אחרים. "לא נשכרנו אלא נפלנו למלכודת", אמר, כשהוא מבכה את הקריירה המוזיקלית שיכלה להיות לו ולחברו. כאמור, פריאן הוסיף לעבוד גם אחרי שהפרשה התפוצצה, והוא ממשיך להיות פעיל בסצנת המוזיקה הגרמנית עד היום. מילי ונילי, לעומתו, הסתפקו בחיי שמצה נצחיים. לפני כמה שנים עמד סיפורם לקבל עיבוד קולנועי, תחת הובלתו של התסריטאי ג'ף נתנזון - שכתב את הסרט "תפוס אותי אם תוכל" על אודות פרנק אחר: הארכי-שרלטן פרנק אבגנייל. וזה מוביל אותנו אל השקרן הבא.
אם צפיתם בשובר הקופות ההוליוודי מהפסקה הקודמת, סביר להניח ששמעתם כבר על פרנק אבגנייל. אולי יותר מהכל, הסיפור הבאמת בלתי ייאמן של אבגנייל הוא תצוגת תמימות של עולם ישן, סיקסטיזי ובעיקר - לא מאובטח. שכן מגיל 15 עד גיל 21 הצליח אבגנייל להתל ברשויות האמריקניות בזכות שלל פירצות בחוק, הסחות דעת, כישרון זיוף נדיר והבנה ברורה שברוב הגופים, החברות והממסדים - יד ימין לא מתואמת בשום צורה עם יד שמאל.
תובנה זו היא שאפשרה לו במשך שנתיים, בין השנים 1964 ל-1966, להתחזות לטייס, להתחפש במשך שנה לרופא ילדים, ובשלבים מסוימים גם למורה ולעורך דין. מובן שההתחזות למקצועות שדורשים הסמכה, חמורה ככל שתהיה, לא הייתה העבירה החמורה ביותר של אבגנייל, כמו יצירת שלל זהויות שקריות והדפסות צ'קים מזויפים בשמן. מכאן היה אבגנייל מפקיד את הצ'קים בחשבונו ויוצר לעצמו מאגר מזומנים שהגיע לעשרות אלפי דולרים.
שנים לאחר שנתפס - כמובן שלא בפעם הראשונה (כצפוי, אבגנייל הצליח לברוח משני מעצרים. באופן אירוני, פעם אחת הוא עשה זאת כשהוא חומק ממטוס), הוא הוציא ספר ביוגרפי שתיעד את מעלליו, אשר היווה הבסיס לסרט ל-"Catch Me If You Can" שיצא בהמשך.
בראיון לפני מספר שנים סיפר אבגנייל על הקלות בה אימץ לעצמו מקצועות מכובדים. הוא מעולם לא הוציא רישיון טיס, אך שיחת טלפון אחת שבה הציג את עצמו כטייס חברת "פאן אמריקן" שזקוק לתלבושת נקייה השיגה לו מדי טייס (עליהם שילם, כמובן, בצ'קים מזוייפים), ואיתם היכולת לעלות על כל טיסה. וזו הקנתה לו גם לינה במלונות שבהם שהו טייסי החברה, אליהם היה מגיע אחרי שצבר כמיליון וחצי ק"מ בכמעט 300 טיסות שונות.
כשהתחזה לרופא, הוא למד בספרייה מושגים ברפואה כדי שיוכל לצלוח שיחת מסדרון עם שכן רופא, ומכאן גויס למשמרות גיבוי בבית חולים. זיוף רדף זיוף, הונאה נקשרה בהונאה, ואבגנייל הפך רב אומן בהתחזות ושכנוע. זו גם הסיבה שלאחר ששוחרר מהכלא הוא ייעץ ל-FBI ולשלטונות האמריקניים בנושאי הונאות, זיופים ומרמה.
זיוף רדף זיוף. אבגנייל חושף את שיטותיו
מובן שהיינו רוצים להאמין שהנוכלות האבגניילית לא הייתה מסוגלת להתקיים היום, בעולם ממוחשב ומאובטח עד כאב. אבל גם אם קשה לדמיין היום אדם נטול אישורים ראויים עולה לטיסה, בטח לא כטייס - ייתכן מאוד שגם מעל מכשולי האבטחה הטכנולוגיים המודרניים אדם מיומן מספיק יכול לעבור, בזכות יכולת משחק, שכנוע או פשוט ביטחון עצמי.
והנה מקרה שנשמע בעצמו כמו מעשייה, אבל הוא אמיתי לחלוטין ואכן התרחש במציאות. כי גם בהשוואה לשקרנים אחרים, פרדריק בורדין - שזכה לכינוי "הזיקית" - נחשב חריג במיוחד. חובבי הדוקו-קונספירציות שביניכם יתכן שזוכרים אותו כמי שעמד במרכז הסרט "המתחזה" ("The Imposter"), שתיאר את סיפורו של אמן הזהויות הצרפתי. אדם שהמילה "נוכל" לא מתחילה אפילו לתאר את מידת הזרות שבינו לבין המושג "אמת". שכן בורדין, ב-42 שנות חייו, אימץ לעצמו לא פחות מ-500 זהויות שונות. שלוש מהן אף היו שייכות לילדים נעדרים.
המקרה המפורסם ביותר היה זה שבו התחזה בורדין לניקולס ברקלי הטקסני, שנעלם ב-1994 בעודו בן 13. שלוש שנים לאחר ההעלמות, טען בורדין כי הוא הילד האובד (אף שכבר היה בן 23 בשלב זה, ובהחלט לא נראה כמו בן ה-16 שברקלי היה אמור להיות).
באחת מהפרשיות היותר מוזרות שתועדו בסרט, משפחת ברקלי קיבלה אל חיקה את "בנה האובד", על אף אינספור סימנים שהעידו באופן ברור כי אין בין השניים ולו אלפית הדמיון. לצורך המחשה - ניקולס ברקלי היה ילד טקסני זהוב שיער ותכול עיניים. בורדין הוא אדם שחום עור ושחור שיער, שהאנגלית שיצאה מפיו נהגתה במבטא שהיה כל דבר פרט לטקסני או אמריקני. כשהתגלה דבר ההתחזות (ושלל הזהויות הקודמות של בורדין, שבשלב זה כבר היה מבוקש על ידי האינטרפול), הוא נשלח לרצות שש שנות מאסר.
אבל גם למעלה מחצי עשור מאחורי סורג לא המירו את בורדין אל צדה של האמת. עם שובו לצרפת ב-2003, הוא אימץ את זהותו של לאו ביילי, ילד בן 14 שנעלם 7 שנים קודם לכן. בדיקות די.אן.איי הוכיחו שבורדין אינו מי שהוא טוען שהוא, ושנה לאחר מכן הוא כבר הזדהה כרובן סאנצ'ז, מתבגר שאמו נהרגה בפיגוע במדריד. משנחשף שוב השקר, הוגלה בורדין חזרה לצרפת, שם שנה מאוחר יותר טען להיות פרנצ'יסקו פרננדז, יתום בן 15.
הוא הלך במשך חודש ימים לקולג', עד שאחת ממורותיו הסגירה אותו לרשויות החוק, לאחר נחשפה לתוכנית טלוויזיה שתיעדה את רקורד ההתחזות המרשים שלו. לפני עשור הפך בורדין לאב ואיש משפחה, שהבטיח לא להתחזות עוד, לאחר שהתחתן עם אישה צרפתייה שללא ספק צריכה לישון עם עין אחת פקוחה.
"מרוץ הגולדן גלוב" שערך הסאנדיי טיימס היה אירוע ראשון מסוגו שנערך ב-1968 ו-1969, במסגרתו עלו ימאים לבדם על יאכטה למרוץ חובק עולם. מדובר היה במרוץ מסוכן ומאתגר, במיוחד עם הימצאו של אדם אחד בלבד על הסיפון, וכדי לצלוח אותו משתתפיו היו צריכים להיות אנשי ים מיומנים. ודונלנד קרואוהרסט, איש עסקים בריטי וחובב שיט, היה המון דברים - אך ספן מיומן לא היה אחד מהם.
במטרה להציל את עסקיו הכושלים, נרשם קרואוהרסט - "Weekend Sailor" במקרה הטוב ביותר (כלומר, ספן חובב) - לתחרות. קרואוהרסט התחזה לאיש שיט מנוסה - כישרון שימושי אמנם, אך לא כזה שעזר לו בעת שנתקל בתקלות טכניות רבות לא הרבה לאחר צאתו אל הים הגדול במהלך התחרות הוא ניהל יומני מסע עתירי קשקושים, שקרים וזיופים, וגם דיווחיו הרדיופוניים על אודות מיקומו ומצבו היו מעומעמים, מטושטשים ולא ברורים. כל זאת במטרה להסתיר את העובדה שהקפטן החובבן לא באמת ניסה לנצח את המירוץ באופן הוגן, אלא מצא נקודת מחבוא ודרך קיצור בים - באמצעותן יכול היה לזכות במרוץ.
מובן שבאותה התקופה לא היו האמצעים הטכנולוגיים שיכלו לאתר את מיקומו של קרואוהרסט, שאבד בלב ים ולאט לאט איבד את שפיותו. אחת הסיבות לכך, לפי ההשערות, היא שהוא מצא את עצמו במצב בעייתי שבו אם יזכה במרוץ - ייבחנו יומניו באופן מדוקדק והרמאות הגדולה תחשף. ואם לא יזכה - קריסתו הכלכלית תובטח.
היומנים הכתובים והמוקלטים (כלומר, האותנטיים יותר) שנמצאו בספינתו הצביעו על היעדר היגיון או קוהרנטיות ברשמיו, כשבשלבים מסוימים נראה שהוא מנסה להגות תאוריות פילוסופיות שלמות - כנראה במטרה להסיח את דעתו מהסיטואציה המייאשת שאליה נקלע. יש המשערים שהייתה זו הרעלת מזון שהביאה את קרואוהרסט למצב זה, אך אין לכך הוכחות ברורות. הספינה שלו נמצאה כשהוא לא על הסיפון, וההנחה הרווחת היא כי הוא השליך את עצמו אל הים וטבע.
