ביקורת סרט - "מסע הטבעת": כמו פרק ארוך מדי של "זהו זה"
סרט הסטלנים תוצרת הארץ, "מסע הטבעת", מספר על חנון חובב "שר הטבעות" שיוצא לחפש כלה כדי לזכות בירושה מסבתו. אמנם יש כמה הברקות בסרט, אבל לרוב הוא נשען על הומור בינוני - אלא אם כן בדיחות על טרנסג'נדרים, ערבים והומואים הן כוס התה שלכם
סרט שבדקותיו הראשונות נצפה חמור מטיל את גלליו על רצפת מגרש כדורסל אינו מבטיח הנאה מרובה למי שחצו, ביולוגית ומנטלית, את גיל 14. ואכן, הסרט הישראלי החדש, "מסע הטבעת", כולל סצינה כזו קרוב מאוד לתחילתו, עד שלרגע נדמה שהכותרת ההולמת אותו יותר תהיה "פי הטבעת".
מצד שני, וכאילו כדי לפצות על רגעים רבים מדי של הומור ירוד הנגוע בגזענות, מיזוגניה והומופוביה - הסרט, שביימו אריק לובצקי ומתי הררי לפי תסריט של שגיב פרידמן, כולל גם כמה הברקות שרובן מתייחסות לבן-דמותו המושמץ של יו"ר קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, שמעון מזרחי. ננסח זאת כך: אוהדי "האדומים" ימצאו עצמם משועשעים לא פעם בסרט הזה.
טוביה צפיר, בהופעת אורח נדירה ומוצלחת, מגלם את מערבי (השם הוא בדיחה שמסבירה את עצמה), שמפטר את המזכירה החדשה שלו משום שהיא מגישה קנקן ובו פטל (אדום), ומשחד רבנים על מנת שיגיירו את שחקן הרכש השחור הטרי של הקבוצה. הוא גם טורח לברך את שחקניו לרגל יום השנה להחרבת אולם אוסישקין המיתולוגי.
חוץ מזה, ישנה כאן סצינה משעשעת של בית משפט תימני, וגבי עמרני המתארח בה בתפקיד שופט דובר ג'יבריש מוכיח שתפקידים קטנטנים בסרטים זניחים יכולים לזהור אם רק מבצע אותם השחקן הנכון. ועמרני הוא בהחלט כזה.
בעלילת הסרט אפשר לדון בקיצור נמרץ מהטעם הפשוט שאין ממש כזו. אודי (תומר שחורי) גיק שמנמן שמסתגר בחדרו בחברת מושאי הערצתו מסדרת ספרי "שר הטבעות" נאלץ להפציע אל המציאות אחרי שסבתו נפטרת ומורישה לו טבעת פלאית וחמישה מיליון דולר. התנאי: אודי יזכה בהון אם ימצא תוך חודש ימים את הנערה הנכונה שעל אצבעה יענוד את הטבעת.
הבנתם נכון: זהו "פעמים בוסקילה" פוגש את "שר הטבעות". אודי יוצא למשימת איתור הכלה כשהוא מלווה באהובתו לשעבר (עמית פרקש), אחיו הכדורסלן (תמיר ביידר) והערס השכונתי (ישראל אטיאס) הרכוב על חמור. הם נקלעים לבית כנסת של העדה התימנית, מאהל בדואי ומוסד שיקומי, רשימה חלקית בלבד - כולם שם נדמים לגיק אודי, הדובר שפת בני לילית, כתושבי הארץ התיכונה.
האם זה מצחיק? תלוי עד כמה בדיחות על טרנסג'נדרים, ערבים, פגועי ראש ואירוע מוחי מצחיקות אתכם. איכשהו, הרעיון של הלחמת עולם הפנטזיה של טולקין למציאות הישראלית העכשווית נשמע הרבה יותר טוב מאשר הביצוע, וההומור פה עובד רוב הזמן ברמת השורה (המצחיקה) הבודדת מאשר הסיטואציה הקומית בכללה. "מסע הטבעת" נדמה יותר כפרק מתמשך יתר על המידה של "זהו זה" (שפרידמן כתב כמה מתסריטיה) מאשר סרט באורך מלא.
חשוב לומר: הקולנוע הישראלי זקוק לקומדיות מסחריות עונתיות. אין בכך כל פסול. "מה כבר יכול לקרות" מ-2015 בכיכובם של הצמד דובדבני וקובץ' (שגם הוא כלל הצדעה קומית ל"שר הטבעות") ניסה לספק את הסחורה הזו אך אכזב בכל הנוגע למספרי צופים. "הלהקה האחרונה בלבנון" הצליח בכך. "מסע הטבעת", על אף הופעה משעשעת של דבל'ה גליקמן בתפקיד אביו הגזען של ההוביט המקומי,שיחד עם עורך דינו הנכלולי (שמוליק לוי) יעשה הכל על מנת למנוע מבנו את הירושה – אינו יותר מחיקוי של מהתלת סטלנים אמריקאית סבירה.
לובצקי והררי שביימו במשותף את "תפוחים מן המדבר" לפי סיפורה של סביון ליברכטואת המותחנים "בלאק ג'ק" ו"החשוד האחרון", מעניקים אמנם לתוצאה חזות מהוקצעת. אך מה לעשות ששני הצופים שאכלסו את אולם הסינמה סיטי בגלילות בבוקר יום שישי (אחד מהם מעיד כאן על עצמו) הם כנראה לא קהל היעד האולטימטיבי של הסרט.
