האלבום החדש של בוב דילן מיותר ומשעמם
האזנה ל"Triplicate", האלבום החדש של זוכה פרס נובל בוב דילן, גוררת בעקבותיה שאלה אחת עיקרית - למה המוזיקאי המוכשר הזה מסרב להקליט חומרים חדשים, ומתעקש להמשיך להוציא גרסאות כיסוי לשירים ישנים? העולם לא זקוק לעוד קאבר של פרנק סינטרה
עוד שנה - עוד אלבום קאברים של בוב דילן לשירים אמריקניים קלאסיים. הפעם, כפי שמעיד עליו שמו "Triplicate", מדובר - בפעם הראשונה בתולדותיו של זוכה הנובל הטרי, באלבום משולש. כן, בעוד העולם כולו כבר מזמן עבר אל מודל של סינגלים בודדים שבמקרה הטוב יוצאים יחד כאי.פי של כמה שירים, מחליט אמן הפולק הגדול מכולם להוציא לא אחד, לא שניים, כי אם שלושה אלבומים. בכל אחד מהם עשרה שירים. בסך הכל - 30 קאברים חדשים, ועוד לאחר שני אלבומים שהקליט בדיוק באותה הרוח בשנתיים האחרונות. למה?
דילן מעולם לא נחשב עילוי ווקאלי, אבל בניגוד להופעותיו החיות מהשנים האחרונות, באולפן הוא נשמע צלול, מכוון מטרה ובעיקר כמי שאכן נהנה לחזור אל שירים שהזמן אולי שכח. הייתם מצפים שאותה תחושת הנאה תעבור למאזין - וזה אכן יכול לקרות עבור מי שאוהב, מכיר ומוקיר את השירים הללו. אבל בסופו של דבר, מכל חוויית ההאזנה נותרת תחושה עמוקה של תמיהה - מדוע אותם שירים זקוקים לכיסוי שלא שונה בהרבה מרוחם המקורית?
האם דילן עושה זאת כדי להוכיח את קיומו כאמן פעיל בשלב זה של הקריירה המפוארת שלו, או שמא מדובר בגחמה של מי שכבר מזמן לא באמת צריך להוכיח שום דבר, ויודע שכל מוצר שיקליט - יתקבל באהדה? האפשרות השנייה נדמית ההגיונית יותר מבין השתיים.
אין כאן כל מטרה לירוק ולקעקע מורשת מפוארת. סביר להניח שגם בגיל 75 יש לדילן עוד כמה שפנים בכובע, ממש כמו שהוציא את "Modern Life" המצוין ב-2006 או "Together Through Life" ב-2009. לעזאזל, לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא הוכחה לרלוונטיות. אפשר להסתכל רק חמש שנים אחורה לעבר "Tempest", אלבום האולפן המקורי האחרון שלו, כדי להעריך את המוזיקאי גם בעשור השישי לפעילותו.
"Stardust". הוקלט לעייפה
מי אמור ליהנות מגרסאות הכיסוי של דילן? קהל חדש וצעיר ודאי לא יתחבר למקצבים האיטיים ותחושת הנמנום הקלה שמשרים קטעים כמו "These Foolish Things" או "Stardust" (שיר שהוקלט לעייפה על ידי שלל מבצעים, כמו נאט קינג קול, בארי מנילו ואלה פיצג'רלד). גם הקהל הוותיק של המוזיקאי לא זקוק לשירי כריסמס מאוסים וקאברים לפרנק סינטרה. מה שהוא באמת מייחל לו זה אלבום אולפן של חומרים חדשים.
עוד ביקורות אלבומים:
דפש מוד החדש: אלבום אפל בהתאם לתקופה
איפה הילד החדש: הניצוץ חזר, חזק מתמיד
דרמה מבורכת: אביתר בנאי נע בין שני עולמות
זה מקומם פי כמה כשחושבים על כמות החומרים שדילן, הטרובדור רודף הצדק – לפחות במיתוגו הנצחי, יכול היה לספק נוכח התמורות החברתיות והפוליטיות בארצות הברית היום. ממש כמו שהפיגוע בתאומים והאקלים הלאומני שבא אחריו הצית אצל ברוס ספרינגסטין את הניצוץ שהוביל להקלטת "The Rising", האלבום הפוליטי והמוצלח ביותר שלו זה שנים. מפתה לחשוב אילו מטעמים יכול היה דילן לכתוב עם בחירתו להנהגת ארצות הברית של הנשיא השנוי במחלוקת ביותר בתולדותיה.
במקום זאת, קיבלנו אסופה מיותרת, נטולת רגעי שיא ובהעדר הגדרה עדינה יותר – משעממת, שלא תורמת ולו דבר לקטלוג המרשים של אחד הענקים האחרונים שעוד מסתובבים בינינו. וגם על כך סביר שיש לצימרמן קשישא מה להגיד, שכן לכתם של ענקים מדורו בשנתיים האחרונות ודאי גרם לו לתהות באשר לנצחיותו שלו. באחד מרגעי החסד הבודדים באלבום, שר המוזיקאי את "The Best is Yet To Come", שיר שזכה לביצועים רבים אך משויך בעיקר לפרנק סינטרה. זהו גם השיר האחרון שביצע סינטרה בפני קהל, ושמו מתנוסס על מצבתו של הזמר.
ב-2017, כשששמו עולה לכותרות בעיקר בשל משחק חתול ועכבר שהוא מנהל עם ועדת פרס או בזכות עוד אלבום לאה של חומרים לא מקוריים, יש לקוות כי בניגוד לסינטרה - במקרה של דילן לא מדובר בהבטחה ללא כיסוי, וכי ימים ושירים טובים יותר עוד לפנינו. גדולים כמוהו הוכיחו שזה אפשרי ממש לא מזמן, בין אם זה דיוויד בואי ב-"Blacstar" או לאונרד כהן ב-"You Want It Darkert". הם עשו זאת כמחוות סיום, פרץ חיות אחרון בטרם פרידה. אולי במקרה של דילן - ההברקה האחרונה לא תבוא במסגרת אקורד סיום ופרידה אחרונה.
