גרסת הפייק ניוז המקומית

גם אם ניכרת הפרזת מה בקביעתו של שופנהאואר כי "השנאה נובעת מהרגש, והבוז מההיגיון, ושניהם יחדיו אינם בשליטתנו", נקל להבחין כי אצל רבים במקומותינו השנאה העיוורת לנתניהו מצויה כבר מזמן מחוץ לשליטתם. מה שהחל כזרזיף בטל של קומץ הזוי וקוריוזי במחנה השמאל ערב הבחירות של 96' וקצת אחריהן, בין השאר עם תיאור נתניהו כסוכן סי-איי-אי, התפשט כאש רעה בשדהו, כשמיטב המושכים בעט בקרבו ששים לעלות על העגלה המעתירה ולהשיא את תרומתם למלאכת הדמוניזציה והמשטמה.

"הצו הקטגורי" של "ושנאת לבּיבּיךָ כמה שיותר" הפך לבן הלוויה ההולם ביותר של העידית המקומית הנאורה, כשדומה כי ההתחבטות הגדולה שנותרה לרבים מבניה היא מי ראוי לכתר הקוצים האולטימטיבי: השטן הגדול מאמריקה, טראמפ, או השטן הקטן של הישות הציונית, נתניהו. לפיכך, אך טבעי הוא שה"קיסר סגול השיער" ירכוש צוללות לצה"ל, שאין בהן כל צורך, ביותר ממיליארד אירו, רק כדי לסדר לקרוב משפחתו דוד שמרון שלמונים מלוא החופן.

והיות שבני המעלה הללו הם אנשי אמת, ובוודאי גם אנשי כבוד, לבטח לא פחות מברוטוס (כפי שהעיד עליו אנטוניוס לפי שייקספיר "ביוליוס קיסר"), הם מגבים את תיעובם ושנאתם בשלל "ראיות" על מידותיו האישיות ופועלו של נתניהו. ואכן, חלק ממידותיו, בהן נהנתנותו, חיבתו למתנות וחשדנותו הרבה, ראויות לכל הוקעה. אלא שמעבר לביקורת הלגיטימית על התנהלותו, ומבעד לשנאה החולנית כלפיו, יש כוונת מכוון ברורה למדי בתיאור דמותו כתמהיל מעורר פלצות של הרפגון (במידת קמצנותו), של פרנק אדנרווד (בכוחנותו, בשקריו וברמיסת מתנגדיו), של לואי ה-14 (בהיותו משוכנע שהמדינה זה הוא) ושל קליגולה (שבטירופו המליץ למנות את סוסו אינקיטאטוס לקונסול). בדיוק כפי שיש מטרה ברורה ושקופה למדי בתיאור המדינה תחת הנהגתו של נתניהו בצבעים שחורים משחור.

הבעיה הקטנטנה עם המשווקים והמפיצים של סברות הכרס הללו היא שישראל של 2017 מצויה במצב טוב בהרבה משהייתה ב-2009, עם התיישבותו השנייה של נתניהו על כיסא ראש הממשלה. מצבה הגאו-אסטרטגי הוא הטוב מאז הקמתה, למרות הטלטלות האזוריות הרבות בשש השנים האחרונות, ועל אף ממשל אמריקני עוין כמעט בכל שמונה השנים הללו. ביצועי המשק ב-2016 מוגדרים בידי גופים בלתי תלויים מקומיים ובינלאומיים כמעולים, עם 4% צמיחה, שפל באבטלה (4.3% בפברואר 2017, לעומת 8% ב-2009), עם שיפור עקבי ביחס חוב-תוצר, עם פיתוח חסר תקדים של תשתיות, ועם שיאים ביציאות לחו"ל וברכישת מכוניות.

בשני מחקרים של גופים אמריקניים מהעת האחרונה מוקמה ישראל במקום השמיני בעולם מבחינת עוצמתה; במדד האושר האחרון היא נמצאת במקום ה-11; ובמדד הפיתוח האנושי היא ממוקמת במקום ה-18. כל זאת, כשתוחלת החיים בה היא החמישית בגובהה בעולם; כששיעור המשכילים בה הוא מהגבוהים בעולם; כשהיא שנייה בעולם במדד החדשנות (לפי Business Insider); ואף ש"אין בה כל תקווה לדור הצעיר", היא ממוקמת במקום ה-17 בעולם בתחזית המדינה לעתיד (לפי U.S. News & World Report).

עתה, בעטיו של ההסכם לצמצום כנפיו של התאגיד "כאן", שוב הוציא מסדר הכבוד של הברנז'ה שלל תעודות פטירה - לדמוקרטיה הישראלית, לתקשורת החופשית ולחופש הביטוי בכלל, כשההשוואות והאנלוגיות לברית המועצות, לצפון קוריאה, לארדואן ולפוטין מחולקות, כצפוי, בנפש חפצה לכל דכפין. ואכן, האם יכול מישהו להעלות על דעתו השתלטות בוטה וברורה על התקשורת בישראל ורמיסה עד דק של חופש הביטוי יותר מההסכם המזוויע שרקמו במחשכים הביבי וכחלון? הסכם שכל תכליתו הנוראית היא יצירת גוף חדש, שיהיה בו תמהיל של עובדי רשות השידור (שנטיית רובם ככולם אינה בדיוק ימינה) והתאגיד, ושלנתניהו, באמצעות שלוחו דוד-מפיסטו-ביטן, לא תהיה, כמובן, יד ורגל במינוי כלשהו בגוף זה או בהשפעה על תכניו.

כך, כשמיטב שירי העיתונות כזבו, וכשאת שם הדמוקרטיה וחופש הביטוי הם שוב נושאים כה בקלות לשווא, אין תמה אפוא שמידת האמון בתקשורת כורה שפל חדש מדי שנה עם שיעור של 26% מבין האזרחים היהודים שנותנים בה אמון (לפי הסקר האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה). נתניהו והמדינה אמנם אינם יוצאים נקיים מהרפש המתמיד המוטח בהם, אך בדומה לעונשו של הבדאי שאיש כבר לא מאמין לדבריו, כך בעלי ילקוט הכזבים הולכים ושומטים מתחת רגליהם את לחם חוקם - אמון הציבור בהם.