ביקורת סרט - "שקית של גולות": ירגש מבוגרים וצעירים
סיפור הישרדותם של שני אחים יהודים בצרפת בתקופת השלטון הנאצי עומד במוקד "שקית גולות" - עיבוד נוסף למקרה אמיתי שתועד בספר. השחקנים הצעירים מצליחים להעביר את התחושות הקשות של הילדים הנמלטים באופן שירגש את מרבית הצופים, גם אם לא מדובר ביצירה גדולה או פורצת דרך על התקופה האפלה הזו
כל סיפור הישרדות של ניצול שואה כורך בתוכו, כמעט בהכרח, נחישות, אומץ, התחככות בצדדים האפלים של הטבע האנושי והרבה מאוד מזל. סיפור ההישרדות של ז'וזף ז'ופו ושל אחיו הבכור מוריס הוא בוודאי כזה. הספר האוטוביוגרפי "שקית של גולות" ("Un Sac De Billes") נכתב ב-1973 ועובד שנתיים מאוחר יותר לסרט קולנוע בבימויו של ז'אק דאויון. כעת זכה אותו ספר לעיבוד נוסף בבימויו של הבמאי הקנדי-צרפתי כריסטיאן דוגאיי .
כשיצא העיבוד הקולנועי הראשון הוא השתייך לגל של סרטים צרפתיים שהחל בספטמבר 1969 עם יציאתן של שתי יצירות מופת שבחנו באופן ביקורתי את התנהגותם של הצרפתים תחת הכיבוש הגרמני – "צבא הצללים" של חבר המחתרת לשעבר ז'אן פייר מלוויל וסרטו התיעודי של מרסל אופולס "הצער והחמלה". בהמשך יחבור לקבוצה זו גם סרטו רב העוצמה של לואי מאל "לאקומב לוסיין" (1974). 23 שנים מאוחר יותר הקונטקסט שבו פעל הסרט המקורי השתנה.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע:
מסע הישרדותם של האחים בסרט הנוכחי מפגיש אותם עם שני הקטבים בהתנהגותו של העם הצרפתי במהלך הכיבוש: לוחמי החופש של המחתרת והאנשים שסיכנו את עצמם כדי לתת לשני ילדים יהודים סיכוי לשרוד, ומנגד אלו שמעריצים את שליט הבובה המרשל פטן, וששים לזרז את שליחתם של היהודים למחנות ההשמדה.
בהשוואה לעיבוד הקודם, הסרט הנוכחי שם דגש רב יותר על שני האחים – ז'וזף בן 10 (דוריאן לה קלאש - בן 12) ו-מוריס בן 12 (בפטיסט פלוריאל - בן 17) ופחות על הסיפור המקביל של הוריהם. בחירה זו, שאותה מהלל בראיונות ז'וזף ז'ופו, מאפשרת לצבוע את העלילה בגוונים רבים יותר מאלו של סיפור הישרדות קודר. זהו גם סיפור על מערכת היחסים בין שני האחים בעולם מסוכן (בדרך המזכירה את סרטו של לואי מאל "להתראות ילדים" מ-1987), וככזה הוא כולל רגעים של הומור וקרבה מחממת לב בין השניים.
הסרט מתחיל בחזרתו של ז'וזף לבית המשפחה בפריז לאחר השחרור של צרפת. בידיו נמצאת הגולה הכחולה שלקח איתו במסע הארוך, סמל לעולם התמים של משחקי הילדות שעליו הוא לא ויתר. מפרספקטיבת מספר זו העלילה חוזרת לשנת 1942, כשהנאצים שולטים בפריז ומתחילים בפעולות של איסוף ושליחת יהודים אל מחנות ההשמדה.
ז'וזף ומוריס משננים את אמרות השפר של המרשל פטן בבית הספר, אך מעבר לכך לכיבוש הגרמני עדיין אין השפעה עמוקה על חייהם. הם אפילו משתעשעים בהסתרת השלט המזהיר כי המספרה המשפחתית היא עסק של יהודים, מעשה המשטה בשני קציני ס"ס. אבל הדברים משתנים במהירות. צו מורה על היהודים להסתובב עם טלאי צהוב, ומתחיל האיסוף והגירוש.
רומן (פטריק בואל), אביהם של הילדים, לא מבזבז זמן. הוא מצייד אותם ב-5,000 פרנק, בכרטיסי רכבת ובהנחיות למסלול תנועה שיאפשר להם לחמוק אל ניס הנמצאת באזור החופשי. הרעיון הוא לפצל את המשפחה על מנת להעלות את סיכויי ההישרדות. לפני שהם נפרדים האב האוהב נותן לז'וזף שיעור אכזרי אך חיוני כדי שיבין כי מעתה אסור לו להסגיר את זהותו היהודית. שני הילדים יוצאים לדרך, מופרדים מאביהם, מאמם האוהבת אמה (אלזה זילברשטיין) ושני אחיהם הגדולים הנרי (סזאר דומבוי) ואלברט (אילאן ברגלה).
זוהי ההתחלה של מסע הנמשך למעלה משנתיים. תקופה שבה הם נאלצים לנוע באופן עצמאי, להיפרד, להתאחד עם
משפחתם, ושוב להיפרד. להתמיד בהקפדה יתרה על התנהגותם ודבריהם כדי שלא ייתפסו. לראות מראות קשים של אכזריות, לאלתר את התשובות הנכונות בדרך שגם אנשים בוגרים היו מתקשים לעשות, ובעיקר לא להתייאש. מבחינה זו מעלתו הגדולה של הסרט היא המשחק של שני השחקנים הצעירים ובעיקר זו של לה קלאש שנדרש לבטא טווח רחב של איכויות ורגשות – התמימות והפגיעות של הילד, ההבנה והנחישות המתפתחים בהדרגה, הכאב הפיזי והרגשי ואפילו הלב הנסחף בעקבות אהבה ראשונה. עבודה מרשימה לילד בן 12.
לסרט יש נטייה לשרטט את דמויות המשנה שאהילדים פוגשים באופן סכמטי. ניתן לתרץ את זה כנגזרת של הפרספקטיבה של הילדים, אבל אופן הבימוי הקלאסי שמרשה לעצמו לחרוג מהמקום בו הם נמצאים, מקשה על הסבר זה. "שקית של גולות" הוא לא אמנות גדולה או סרט פורץ דרך בהצגת התקופה האפלה. יחד עם זאת, לא רק קהל בוגר אלא גם ילדים בוגרים יכולים למצוא בו עניין. אמנם יש במהלך העלילה אירועים לא קלים, ועדיין זו גרסה מרוככת של סיפור ההישרדות של האחים. דוגאיי מעדיף גישה מאופקת, איזון זהיר ומפוכח מבחינה מסחרית, בסרט שיצליח לרגש את רוב הצופים בו.
