"הייתי אמא היסטרית"

היום אני יכולה לומר שהייתי אמא היסטרית (ואין לי ספק שיש מי שיאמר שאני עדיין). ההבדל הוא שהיום אני יכולה לראות את זה, להודות בזה ואפילו לצחוק על זה ומזה. אבל אז לא יכולתי, לא היה לי מקום לביקורת הזו. היא עשתה לי רע וערערה.

הייתי מוצפת, לעיתים מוטרפת מרוב פאניקה. כל דבר קטן היה לי חשוב. הרי קיבלתי על עצמי את התפקיד החשוב ביותר שקיים. יותר חשוב מכל תפקיד אחר שאי פעם נדרשתי אליו.

וזה התחיל בבום. בלי יום אחד של חפיפה, בלי מקום לטעויות, או לפחות כך הרגשתי, שאי אפשר להתפשר על דבר. לא היה לי מושג שבפועל אפשר, אפילו לפעמים רצוי, ובטח שמותר. ידעתי שזה לא משחק ילדים. זו אחריות טוטאלית. אחריות של חיים ומוות. בלי הפסקות וללא אתנחתות.

אף אחד לא עשה חפיפה לתפקיד(צילום: אלבום פרטי)

אז כן, הייתי היסטרית. כזו שמרתיחה בקבוקים עד גיל שנה (פלוס) וגם מוצצים, צעצועים, בגדים ואת הידיים שלה ושל כל מי שרק חושב לבוא במגע עם תינוקה. היסטרית שמתרחקת מאנשים חולים. אם אתם מתעטשים - אל תבואו. אם השתעלתם לפני שבועיים - חכו עוד קצת. ואם בעלי חולה - "לך תישן על הספה ותלבש מסיכה". יש פה תינוק שצריך לשמור עליו, צריך לצפות קדימה את כל הסיטואציות האפשריות. לנחש אם קר לו או חם. אם נעים או מחניק. לנחש מה הוא בדיוק צריך. הוא בעצמו לא יודע ואם היה יודע לא היה מסוגל לומר.

רוצה לדעת הכי טוב בשבילו, לא רק לבצע את התפקיד אלא גם להצטיין בו כי זה מגיע לו וכי אני אוהבת אותו. אהבה שלא הכרתי. הכי דומה לה הייתה אולי אהבת נעורים. התאהבות כזו עם פרפרים שגורמת לעשות דברים לא הגיוניים כמו לגמוע

מרחקים ולקטוף כוכבים. ולהיות... היסטריים.

קראו עוד:

- לקלוט מה השגתי בחיים ולהתחיל לבכות

- סלפי עם התינוקת אחרי ניתוח קיסרי

- הגננות מגלות: התגובות של ההורים כשאנחנו מתקשרות

הייתי היסטרית שכל היום שואלת את גוגל שאלות ומטפחת חרדות, שלאורך שבועות מבררת (מתלבטת, מתחבטת, חולמת, חופרת, מתייסרת) על גן (או אולי עדיף מטפלת? משפחתון? או מעון?). היסטרית שהולכת לגן הכי טוב, הכי מומלץ, אחרי סקר לא סביר. שואלת את הגננת אלף שאלות אבל גם שואלת אלף פעמים את אותה שאלה כדי לוודא שהבנתי נכון ושהייתי ברורה ושלא פספסתי אף פסיק, אף הערה.

רוצה להצטיין בתפקיד אמא(צילום: אלבום פרטי)

בנוסף לכל, הייתי עייפה וחלשה. ממש מותשת, ובכל זאת התעקשתי לא לוותר על חיי, כפי שהכרתי אותם ברוב שנותיי, ולהוכיח לעצמי שאני בכלל לא היסטרית ויודעת גם לשחרר. שיכולה לצאת לפגוש חברות ולנסות לחשוב מחשבות שלא נוגעות בשכלול כמות החיידקים שברגע נתון מסתובבים. בפועל, בתוך תוכי רציתי להתמסר לתפקיד החדש שלי. להיות אמא - המשימה של חיי. זה מה שהיה בראש מעייני. להיכנס למיטה ולקרוא בגוגל עוד איזו כתבה, בלי להרגיש עם זה רע, בלי להרגיש שזוהי היסטריה.

אחרי הכל אני פה תלמידה, סטודנטית באוניברסיטה של החיים, והחודשים הראשונים הם תקופת בחינות הזויה. בחינות קשות וחשובות, גדולות ומשפיעות. חלקן ארכו שעות על גבי שעות וגם בחני פתע היו ושעורי בית כמובן. ולא, לא משנה כמה התכוננתי וכמה השתדלתי לשים את הלחץ בצד ולהצטייד במים ובשוקולד - היה לי קשה. מאוד. מאוד! והכל היה לי כל כך חשוב. הכי חשוב.

והדבר האחרון שהייתי צריכה לשמוע זה, שזה היסטרי מצידי. אז, בבקשה, אם תראו אמא צעירה שהיא היסטרית, ובכלל לא משנה מאיזו סיבה, אל תאמרו לה. אם בא לכם, תציעו עזרה או סתם תפרגנו עם מילה טובה וגם אם אתם ממש לא מסוגלים להבין "מה הקטע שלה?!" - אל. פשוט אל תשפטו אותה. לא בפניה ולא בכלל. התמיכה אגב הרבה יותר מרגיעה, והאדיבות הזו יעילה, יותר מכל תוכחה או עובדה נתונה.

שירלי טמיר היא אמא של גילי בן השנתיים, בלוגרית לאמהות ויוזמת אירועים לאמהות מחוץ למרחב הוירטואלי