חיטטתי לו בפייסבוק ולא אהבתי את שראיתי
שלושה סיפורים קטנים מדגימים הפרה בוטה של קוד הפרטיות של בני הזוג, ומעלים שאלות אתיות על קנאה זוגית, הזכות לפרטיות והאופן שבו עלינו להתמודדים עם השדים והחרדות שמניעים אותנו
גם יונתן שפנה אלי בפורום לאהבה, זוגיות ויחסים שאני מנהל, סיפר לי על טראומה ישנה שהוא נושא איתו – החברה הראשונה שלו בגדה בו על ימין ועל שמאל, והכל היה גלוי לחברות שלה. היום הוא בקשר זוגי חדש וטוב, והוא רוצה לסמוך על חברתו החדשה, אבל הדברים הכי קטנים מקפיצים לו את הטראומות. לפני כמה ימים היא הלכה והשאירה את המחשב שלה פתוח והוא בדק את שיחות הפייסבוק שלה עם גברים, ובעיקר את השיחות עם האקסים שלה. היא לא נתנה לו סיבות לחשוד בה, אבל יש לה קוד לכל מסך, וזה מביא אותו לאי-שקט.
כשחזרה הביתה, אמר לה שראה את השיחות שלה. היא כעסה על חדירתו לפרטיות מאחורי הגב שלה, ואמרה לו שהיא לא מתכוונת להסיר את הסיסמאות. לו רק היה מבקש, אמרה לו, היתה מראה לו הכל, אבל עכשיו היא כועסת עליו מאד וסוגרת את הכל עוד יותר הרמטית מכפי שהיה קודם.
המרחב הדיגיטלי הפרטי
זוגות שהכירו זה את זה בעידן הדיגיטלי, נפגשו כאשר לכל אחד מהם כבר קיים מרחב דיגיטלי פרטי שמוגדר היטב, ומוגן על ידי הסיסמאות שלו. ברור שאף אחד לא יגלה לדייט החדש שלו את כל סיסמאות האינטרנט שלו כבר בשבוע הראשון לפגישתם, ומצד שני, לאחר שנה של חשבון בנק משותף, אף אחד לא ירים גבה אם תספרו שהכל אצלכם משותף, כולל סיסמאות הרשתות החברתיות. ואולי אפילו להפך - רצוי שכך יהיה.
אני יודע שזוגות רבים אינם נוהגים כך, ואני אפילו לא אומר שכך חייבים לנהוג, אבל אני כן אומר באופן חד-משמעי שזוגות שוויתרו מתוך רצון טוב על פרטיות המרחב הדיגיטלי, מרגישים נינוחים ובטוחים יותר. אלא שבתנאים שבהם נשמרת הפרטיות במרחב הדיגיטלי, נשאלות שתי שאלות חשובות מאד: האם לחפש את המידע הזה? ואם חיפשתי, האם לגלות לבן הזוג את מה שמצאתי?
התשובה שלי לשאלות הללו תהיה קצת מוזרה, אבל היא נכונה עובדתית: הכל תלוי במה שתמצאו. אם זה היה משהו "קטן", אז רק הכנסתם את עצמכם למלכוד, כי אם תחשפו את הידיעה שלכם, תחשפו גם את הבדיקה שעשיתם וגם את החרדות שלכם, והנזק עלול להיות רב מהתועלת. אם זה היה משהו "גדול", נגיד בגידה וכל שכן רומן מתמשך, זה אומר שהבעיה בקשר הזוגי שלכם הרבה יותר גדולה מאשר החדירה לפרטיות עצמה, וצריך למצוא את הדרך לפתור אותה למרות הקושי שבחשיפת אופן הגילוי. עימות הוא רק אחת מדרכי הפעולה האפשריות, אבל לא כאן המקום לשאלה איך מתמודדים עם בגידה.
כאשר רונית שוללת כל אפשרות שהחבר שלה ידבר עם נשים, ולו גם שיחה יומיומית וללא ידיעתה, כפי שהוא עושה מן הסתם עם חברים גברים מבלי שזה יפריע לה, היא למעשה רוצה שהוא יעזור לה להשתיק את ה"רעש" הזה ששוכן אצלה בראש, את אותו אי-שקט שמתעורר על ידי חרדות שמא הקשר הזה שביניהם יתפרק לה בידיים, ועוד מבלי שתהיה לה הכנה מוקדמת לכך.
על רונית להתמודד עם החרדות ועם הצורך להשלים עם העובדה שהיא לא יודעת הכל, ובעיקר להשלים עם העובדה שהאפשרות שיום אחד יקרה משהו רציני יותר אינה תלויה ב"שמירה" שלה. עליה להבין גם שהדרך הטובה ביותר למנוע את זה, היא על ידי בנייה של קשר זוגי טוב, קרוב ואינטימי. בינתיים, החרדות שולחות אותה בעיקר למשימות שמירה, ואלו גובות מחיר זוגי קשה.
כל עוד לא צצים בשטח סימנים ברורים לבגידה, וכל עוד היחסים הזוגיים טובים, כנראה שהדבר הנכון ביותר הוא לחפש דרכים שיעזרו להשקיט את הרעש הזה והחרדות דרך טיפול עצמי והסחת דעת לדברים מעניינים לעסוק בהם לבד או ביחד. זה קל יותר לביצוע כאשר אין חדירה לפרטיות של בן הזוג, מאשר תוך כדי בדיקה ומעקב. עצם העיסוק בשמירה ומעקבים, ובעקבותיו גם הגילוי של עניינים "קטנים" ומטרידים שבאים בעקבותיו, ואשר בדרך כלל אי אפשר לדון בהם מבלי לשלם מחיר לא פרופורציוני, הופך להיות מקור שממנו ניזונות חרדות לאורך זמן.
מה לעשות עם המידע הזה?
התשובה לשאלה זו היא בדיוק אותה התשובה כמו לשאלה הקודמת, וגם היא נכונה עובדתית: תלוי מה מצאתם. לירי היתה מחויבת לפתוח זאת מול בעלה. קודם כל, כי היא לא היתה יכולה להיות שלמה בנפשה ולהעריך את עצמה כאדם ראוי, לולא החליטה לקחת דברים לידיה, ולהתמודד עם העניין באופן כזה או אחר. הטיפול הזוגי עבר פאזה לשלב סוער ומטלטל יותר, אבל אלה הם דברים שניתנים לפתרון.
לפעמים גילוי כזה מוליך לפרידה, ולפעמים דווקא לתהליך מהיר יותר של שיקום המערכת הזוגית. לעומת לירי, רונית ויונתן היו מחויבים בהרבה עבודה והתמודדות כנגד החרדות שאיימו על השקט הנפשי שהם כל כך חיפשו, בין אם חשפו את מה שחשפו, ובין אם לאו.
לסיכום, אם אתם יוצאים להרפתקה הזו של חיטוט, חיפוש וחדירה לפרטיות של בני זוגכם, כדאי שתבינו שבעצם העשייה הזו אתם כבר משלמים מחיר. אין ספק שמה שלא תמצאו לא יסב לכם שמחה, כי אנחנו חיים בחברה די שוויונית שבה גברים ונשים נמצאים בקשרי עבודה יום-יומיים, וזה בלתי אנושי שלא ליצור מהם גם תקשורת חברתית כלשהי, שיש בה לפחות נימוס ונעימות.
במבט כולל, הרבה יותר קל ורצוי להתמודד עם החרדה הנובעת מאי-הידיעה של הפרטים, מאשר עם חרדה שמניעה צורך לחפש, או עם שילוב של חרדה, תסכול וכעס שנובעים מגילוי שבו אתם יודעים משהו מטריד, אבל אין לכם יכולת להציף זאת ולומר שזה אוכל אתכם משום שזה לא משהו "מספיק גדול".
חג שמח!
ד"ר אורן חסון, ייעוץ וטיפול זוגי
