טהורה לעד / נעים בדרכים
בית"ר נורדיה, קבוצת האוהדים שקמה על רקע המיאוס מהגזענות ומהאלימות בטדי, מוכיחה שאפשר גם אחרת: "אנחנו לא צפונבונים, אנחנו אנשים פשוטים ירושלמים", הם אומרים, "מתברר שאתה יכול לגדול ביציע המזרחי ולהיות בנאדם". נקודה מחר מול בית־שמש – והחזון שלהם יעלה לליגה א'
לרגע זה נראה כמו סצנה מ"הסופרנוס" שפוגשת את ליגה ב', או "בטיפול" מתערבבת עם כוסילמלם. אבל ככל שהשיחה מתקדמת, אנחנו קולטים שהעסק רציני. הכדורגלנים אכן משתפים במה שעובר להם בראש, ולמרות דאחקות שנזרקות פה ושם, הדינמיקה הקבוצתית לא פחות ממופלאה. הנה היא עולה, הקבוצה המהורהרת של המדינה.
בבית"ר נורדיה, קבוצת האוהדים שקמה לפני שלוש שנים בירושלים (ושמה הרשמי הוא א.ס נורדיה ירושלים, אך שם העמותה הוא בית"ר נורדיה), יודעים שהכל בראש, שעכשיו אסור ליפול. אין פלא שבשיחה עם הפסיכולוגית/מאמנת מנטלית, שני זמור, עלו בעיקר תסריטים של מה עושים אם ביום שישי נקלעים לפיגור.
במחזור הקודם הקבוצה שמוליכה את ליגה ב' דרום ב' חילצה תיקו בקריית־מלאכי וכל שנותר לה כדי להבטיח את העלייה הוא עוד נקודה בטדי מול עירוני בית־שמש. זה לא אמור להיות מסובך מדי, כי בית־שמש, הקבוצה החלשה בליגה, צברה שבע נקודות בלבד ב־27 מחזורים והפרש שעריה עומד על מינוס 69. מריח כמו פירוק קל, ויאללה – לחגוג עלייה היסטורית לליגה א'. אבל בנורדיה לא מתכוונים לקחת צ'אנסים ומפרקים מוקשים מנטליים.
במהלך השיחה מבקשת זמור מהכדורגלנים לדמיין תרחישים שבהם המשחק מסתבך, ואיך יוצאים מהם באמצעות חשיבה חיובית. אחד השחקנים השקטים מהרהר למשך שתי שניות ואז יורה: "בשישי אין שלילי, רק חיובי". הסלוגן והאינטונציה מסדרים לו מחיאות כפיים ושאגות פרגון מכל החבורה. רגע אחרי לוקח דור גורני את זכות הדיבור, מסביר שלפעמים הוא בוחר דווקא במחשבה שלילית ונותן דוגמה מעולם הפוקר: "אני הולך בהפוך על הפוך. זה כמו שאני יושב בשולחן ואומר 'לא ייצא אס! אין מצב לאס!' ואז בא אס לפלופ ואני לוקח את כל הקופה". עכשיו התשואות הופכות לצחוק גדול.
זמור מספרת על חוויותיה בנורדיה: "נכנסתי לעבוד איתם בינואר, וזו עבודה מהממת. יש פה קבוצה מאוד מגובשת, מאוד מעניינת, ומאמן שמבין את החשיבות של הפן המנטלי בספורט. אני מנסה לתת כלים שיעזרו להם במהלך המשחק, להתמודד עם משברים, לאמן את הראש. ספורט זה רכבת הרים".
יועצת מנטלית בליגה ב' - זה הכרחי?
"אצל כל ספורטאי זה הכרחי. בכל ליגה ובכל קבוצה זה עוזר. התחום של מאמנים מנטליים תופס תאוצה בישראל".
אחרי התיקו בקריית־מלאכי כבר התחילו חגיגות. לא מוקדם מדי?
"השחקנים לא חוגגים מוקדם מדי, הם מבינים את המשימה. אני לא רואה מצב שבו בית־שמש יעלו ליתרון והשחקנים שלנו יקפאו על הדשא. אני סומכת עליהם".
בין אידיאלים לגליצ'ים
מעבר לקבוצת כדורגל תחרותית שכבר מריחה את ליגה א', בית"ר נורדיה היא רעיון. לעיתים הרעיון הזה נשמע רומנטי עד כאב, אבל היי, זו קבוצה בליגה ב' שהבלמים שלה מדברים על רגשות. עם נקודת פתיחה כזו - לכו דמיינו עד לאן החלום יכול להגיע.
ואם כבר חולמים, אז היו"ר איציק אלפסי הוא אחד המגניבים שבהם. דיבור מהיר, מתלהב, מנומק, שנע בין אידיאלים נשגבים לגליצ'ים בגובה הדשא. הקבוצה נולדה לאחר שמספר אוהדי בית"ר ירושלים מאסו בגזענות של חבריהם ליציע המזרחי והחליטו להקים קבוצה חדשה, נקייה, שבאה מאהבה.
לה פמיליה? אלפסי וחבריו מקימים משפחה חדשה: "הרגע שבו הקבוצה התחילה לקום היה היום שבו זרקו אבנים בבית וגן על אריאל הרוש ועל דריו פרננדס. ביום שבו הסיפור של השחקנים הצ'צ'נים הגיע לרמה הזו, נולדה בית"ר נורדיה. התחלנו מכלום ועשינו מסע מדהים. אנחנו מביאים משהו שונה לכדורגל הישראלי. אנחנו רוצים לעשות פה כדורגל שהוא לא רק הוגן אלא גם הגון, להראות שגם אנשים שהם טובים, לא מתלהמים, יכולים להגיע להישגים".
עד איפה יכולה להחזיק הרומנטיקה, אם בסוף אתם מגיעים למגרש בקריית־מלאכי וזורקים עליכם אבנים?
"נכון, זה קרה ועובדה שלא הגבנו. זה לא רומנטי, זה מעשי. תבוא ליציע ותראה ילדים, משפחות, נשים. באים רק לדחוף את הקבוצה, בלי קללות ובלי ללכלך. 90 דקות מעודדים בטירוף הכי גדול. אני לא בא לעוף על עצמנו, אנחנו לא איזה צדיקים גדולים, גם לנו יש את הקטעים שלנו. אבל בראש ובראשונה אנחנו באים לדחוף את הקבוצה שלנו ומכבדים גם את היריבים".
מי שמחזק את אלפסי הוא הקפטן ציון זקן: "מדובר בקבוצת אוהדים ללא גזענות, הכל טהור, ויש גם הרבה יוזמות חברתיות. אני מעריך מאוד את אלה שהקימו את נורדיה. אנשים שלקחו את הגורל בידיים שלהם ולא רק ישבו בצד, בכו וראו איך בית"ר ירושלים מידרדרת עם כל הלה פמיליה והגזענות. אבא שלי היה אוהד בית"ר שרוף, גדלתי מגיל שש בבית־וגן ושיחקתי במועדון עד גיל 22. אני חושב שהקהל של נורדיה זה הקהל האמיתי של בית"ר. קהל שמחונך על ערכים ושבא מאהבה".
וכן, אם במקרה תהיתם, יש להם שחקן ערבי בסגל. מוחמד מנצור.
אין כמו אבא
לפני שעוברים למגרש האימונים (שמשרת גם את הפועל קטמון), אנחנו שומעים את הנאום של המאמן עמית ברבש. אם הפסיכולוגית אחראית על מחלקת הרגשות, והיו"ר על מחלקת החלומות, אז ברבש הוא המאסטרו של התכל'ס.
הוא מרביץ בשחקנים נאום שמורכב ממוטיבציה, פרגון וים אזהרות משאננות שתהרוס את כל העסק: "אני לא רוצה להיות הסיפור הטרגי, לא רוצה להיות זה שלא יכול לצאת מהבית אחרי המשחק מול בית־שמש. לא רק אני, גם אתם לא תצאו. לא משנה לי מה אומרים לכם חברים, בית־שמש באים להרוס. יש שם שחקנים שהתחילו את העונה פה ועזבו, ואתם יודעים איך זה - הם רוצים לנקום. אל תתגרו בגורל שלכם". בין לבין הוא נובח על השחקנים בווליום שנועד לשמור אותם במתח הנכון.
מעבר לגדר צופים באימון שני אוהדים. איש הקבע מידד דלאל ורותם כהן, אוהדת בית"ר ירושלים מגיל שש שפרשת הצ'צ'נים הוציאה לה את כל החשק ממועדון האם. שיחה קצרה מגלה שאחד הדברים שהכי מעצבנים אותם זה שאומרים על אוהדי נורדיה שזה "קהל של היפסטרים ירושלמים".
מידד: "יש לנו מכל קצות הקשת: היפסטרים ירושלמים, היפסטרים תל־אביבים, חבר'ה מבאר־שבע. אבא שלי לא היה במשחק 20 שנה. התבאס ללכת לבית"ר ירושלים. פה הוא מבסוט, חוזר לילדות שלו. אין קסם יותר גדול מללכת ולראות משחק כדורגל עם אבא".
כהן: "לה פמיליה מעדיפים לחשוב שאנחנו היפסטרים שמאלנים, אנא עארף. הם לא מכירים אותנו. אנחנו חבר'ה שבאו מהיציעים של בית"ר ירושלים. ישבנו במזרחי, ישבנו במערבי. כן, יש גם היפסטרים, יש הכל. זה כל העניין. יש פה ימנים מהבית היהודי ושמאלנים ממרצ. אנחנו לא בהרמוניה מבחינה פוליטית, אבל בהרמוניה נגד אלימות וגזענות ובעד אהבה לקבוצה. חוץ מזה, אנחנו מציקים לטביב, שהנושאים האלה פתאום מזיזים לו. הוא טוען שאנחנו לא בית"ר האמיתית. שלא יספר סיפורים, אנחנו בית"ר היפה".
אלפסי מסכם: "אנחנו לא צפונבונים או כל הסטריאוטיפים שזורקים עלינו, אלא אנשים פשוטים ירושלמים. גדלנו פה ביציע המזרחי. הערכים שקיבלתי בבית הם לכבד כל אדם ולא משנה מאיפה הוא מגיע, מאיזה לאום או מאיזו דת. ואני אומר לך, אני ציוני, אוהב את המדינה והכי גאה בעולם במדינת ישראל. אני הכי בית"רי ויכול לתת לך עכשיו הרצאה של שעה על ז'בוטינסקי. מה זה השטויות של שמאלני? כאילו שלהיות בנאדם עם ערכים זו פריבילגיה ששמורה רק לשמאלנים. וואלה לא. מתברר שאתה יכול לגדול ביציע המזרחי ולהיות בנאדם. וזה מה שאנחנו רוצים להוכיח בנורדיה. זה כל הסיפור.
"לא באנו לשנות ת'עולם ולא לעשות מהפכות. ברוך השם אנחנו מצליחים לאט־לאט לעשות את זה. העובדה שאנחנו מצליחים לעלות עוד ליגה ועוד ליגה, אז יותר אנשים נחשפים לזה והמסר עובר. זאת ההצלחה הכי גדולה של המועדון".
לפנייה לכתב/ת 
