.jpg)
תפסיקו לנסות לסדר כל דבר, תנו לחיים להיות
ערב הסדר הוא ערב של בלאגן, אבל הוא לא תירוץ להתפרקות. ניקיון צריך לעשות באופן שוטף, להתגבר על תחשת הלבד ולהתמלא ברוגע זו עבודה שצריכה להיעשות כל השנה, לא במועדים לדמעה. לא צריך לעשות עניין מכל עניין, לפעמים הכי פשוט זה להניח לדברים להיות כפי שהם
וואללה, לא בא לי לעשות ניקיון לפסח. לא חשבונות נפש, לא ניקוי חדרי הלב ולא שום דבר רוחני מהסוג הזה. אין לי כוח למונולגים מהוואגינה של "זה הזמן להתבוננות פנימית עמוקה", וגם לא לאמרות שפר כמו "מצה כדי למצות את החיים, מרור כדי למרר לאקס שלך את מה שנשאר ממנו".
הפסח הזה אני מעדיפה לפסוח על כל אלה, ובמיוחד על תחושת הבדידות שמתלווה אוטומטית לחג. אז אני לבד והילדים אצל אבא שלהם, אז מה? בגלל זה להיכנס לדיכאון? לחפש בטירוף כרטיס טיסה שעולה כמו הנייד שלי, שהתאבד בקפיצה מהברכיים? ארנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף?
תמיד הייתי זאבה בודדת. גם כשהייתי בזוגיות, מאוהבת עם פרפרים כחולים, ידעתי שאני לבד ולא הבנתי מה לא בסדר עם זה. מבחינתי, לא הייתי לבד – הייתי עצמאית. לא הרגשתי בודדה, כי הייתי מוקפת במשפחה וחברים וחוגים ותחביבים וקריירה. אחר כך באו הילדים ולפעמים כל מה שרציתי זה להיות בבדידות מזהרת, בה אני לא מקפלת, מבשלת, מסיעה, מבקשת שיזדרזו במקלחת.
לעוד טורים של גאיה קורן
למה לעולם יש בעיה עם נשים גרושות?
לא תמיד להיות לבד זה כל כך נורא
אני לא מבינה איך ומתי הפכה המילה "לבד" לאימת האנושות. מה כל כך נורא בלבד הזה, שאחת מחברותיי הטובות מוצצת לי את הדם מהעורק כדי שניעלם מפה בערב החג, רק בגלל שהילדים לא אצלה?
איך קרה שבשבוע האחרון פגשתי שלוש נשים עם שק דמעות על זה שלא יהיה להן עם מי לריב ממה עשויה חרוסת? נולדנו לבד ונמות לבד, ובאמצע יהיו המון רגעים של ביחד, אבל מי אומר שהם יותר טובים? אני מכירה זוגות שחיים בלי אהבה, והעולם מלא בבגידות של אנשים שרוצים להרגיש קצת יותר מחוברים.
כשהייתי קטנה הייתי ילדת מפתח, חזרתי לבית ריק עם ניחוחות פלאפל בפיתה שקניתי בדרך מבית הספר, או לסבתא. בניגוד לילדת רחוב, שבאה מבית הרוס, ילדת מפתח היא אחת שיש לה לאן לחזור אבל לא תמיד יש מי שיקבל את פניה.
בלית ברירה למדתי איך להעסיק את עצמי (זה כלל הפחדות של אחותי הקטנה ומכות לשכנה שהייתה גדולה ממני, אבל פחות עצבנית). למדתי שבסופו של יום רק אני יכולה לדאוג לעצמי, מה שלא מנע ממני את הכמיהה שיאהבו אותי וידאגו לי.
הלבד הזה שמר עליי ועם הזמן גידלתי סביבו חומות, קוצים ודרדרים. מי שהצליח לחדור דרכם ננעל מאחורי חומות לבי ונשאר איתי לנצח.
אני מבינה את הרצון בזוגיות, באמת. זה כל כך נעים שיש עם מי לנסוע לערב החג, כששניכם רחוצים ומבושמים והוא צועק עלייך שתמיד מאחרים בגללך ואת עושה לו פרצוף חמוץ בתור אפיקומן.
זה חג כל כך משפחתי ומשמח ובכלל לא בא לנו לתקוע שברי מצה בעין כשמגיעים לחד גדיא תריי זוזיי. אגב, הלחץ לא נעלם כשמתגרשים, כי את יכולה לזכור באיזה תיק שמת את הליפסטיק האדום אבל לא איפה היו הילדים בערב חג לפני שנה, אצלך או אצלו.
ערב הסדר הוא ערב של בלאגן, אבל הוא לא תירוץ להתפרקות. ניקיון צריך לעשות באופן שוטף, להתגבר על תחשת הלבד ולהתמלא ברוגע זו עבודה שצריכה להיעשות כל השנה, לא במועדים לדמעה. מאותה סיבה אני לא מחפשת פירורים בגפרורים, ולא צריכה תירוץ כדי לאוורר מצעים.
לפעמים אנחנו מחפשות תירוץ לרחם על עצמנו כי אין מישהו שיכיל אותנו, אבל תירוצים לא נותנים נחמה אלא ממלאים את הראש במחשבות מיותרות.
אחד מידידיי, מטפל שעבד בשירותו של גורו רוחני ידוע, סיפר לי שהגורו קיים סדנה ובדרך לאולם המדיטצה עבר דרך המטבח, כשהוא מפטיר לעבר העובדים: תנקו את הזבל. העובדים, שהיו מסייעים שלו בסדנה, הביטו זה בזה בבהלה.
במשך שעה ארוכה הם ניתחו את הבקשה, תהו למה התכוון בדבריו, איזו פסולת מחשבתית, רעיונית או מוסרית עליהם להשליך. כשחזר הגורו מהמדיטציה חלף על פניהם ואמר: "עוד לא ניקיתם את הזבל? תיכף מפנים את הפחים, כדאי שתזדרזו".
לא צריך לעשות עניין מכל עניין, לפעמים הכי פשוט זה להניח לדברים להיות כפי שהם.
חג שמח,
גאיה קורן
עיתונאית בידיעות אחרונות, מנטורית לשינוי חיובי בחיים ומרצה אני מלכה! להערכה עצמית.
לפנייה לכתב/ת 
