חג הפסח מזכיר שצריך לשאוף לחופש
כמו בסיפור יציאת מצרים, התהליך של יציאה לחופשי אף פעם לא מתרחש בשלווה וברוגע. יש בו משהו קיצוני ואלים, והוא כרוך בבדידות גדולה. ובכל זאת, מגיע הרגע שבו כל אדם צריך לנשום עמוק ולצאת לדרך
ענת ישבה מולי ולא הביטה בי. השניות הפכו לדקות, והשתיקה נעשתה דחוסה יותר. על השולחן הקטן שבינינו, ליד קופסת הטישו, עמדו שתי כוסות קפה ריקות. בסוף היא אמרה "כולם אומרים שאני עקשנית, שאף אחד לא יכול להכריח אותי לעשות משהו שאני לא רוצה לעשות. אבל אתה יכול, וזה מה שעשית".
"אני? להכריח? את התקשרת אליי וביקשת עזרה עם יעל. אמרת שהיא מטלפנת אלייך מהבסיס כמה פעמים ביום ובוכה, ושהמפקדת שלה אמרה לך לא להתערב, ושאלת אותי מה לדעתי את צריכה לעשות, ואמרתי לך. זה נקרא להכריח?"
"כן, כי היה ברור שזה מה שאתה חושב שאני צריכה לעשות, ולא הייתה לי ברירה".
"אבל את לא חייבת לעשות מה שאני חושב. את לא עובדת אצלי. להפך, אני עובד אצלך".
היא חייכה חיוך עצוב. "יורם, אלה סיסמאות. במציאות אני צריכה אותך, ואתה לא צריך אותי, וזה מה שקובע. הרבה שנים לא סיפרתי לאף אחד מה עובר עלי. עכשיו יש לי אותך, וזה טוב. אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד אותך, ואני לא יכולה להרשות לעצמי שתכעס עלי".
"למה לא? ואם אכעס עלייך? מה כל כך נורא בזה?"
עוד חיוך עצוב. "אתה באמת לא מבין? מאז שהתחלתי את הטיפול אני מרגישה יותר טוב. אתה שחררת אותי מהרבה מהפחדים שהיו לי. ומי שיש לו הכוח לשחרר אותך, יכול גם לשעבד אותך".
זה קרה לפני כמה שנים, אבל אני עדיין זוכר את המשפט הזה היטב: "מי שיש לו הכוח לשחרר אותך, יכול גם לשעבד אותך". נזכרתי בו עכשיו, לקראת חג הפסח, שקוראים לו גם חג החרות. את חג הפסח אני אוהב מאוד. לא בגלל המצות, אני לא שרוט עד כדי כך, אבל בגלל העונה, בגלל השמש והפריחה והירוק הרענן בשדות ובשולי הכבישים, ובעיקר בגלל הרעיון: שאנחנו עם של אנשים חופשיים. אנשים שהיו עבדים וקמו והשאירו הכול מאחוריהם, התגברו על הפחדים שלהם, ויצאו אל המדבר, בדרכם לארץ שעליה רק חלמו, ואותה לא ראו מעולם.
לא במקרה נעשה הסיפור הזה של יציאת מצרים, "אקסודוס", לאחד המיתוסים הגדולים והחשובים של התרבות המערבית, לא רק של היהודים. השאיפה לחופש, לשחרור מכבלים חיצוניים ופנימיים, היא חלק ממה שהופך אותנו לאנשים בוגרים ועצמאיים. אנשים שעומדים ברשות עצמם, שמה שמניע אותם הם רצונות ומחויבויות שבאים מתוכם, ולא אילוצים וחיזוקים שבאים מבחוץ.
חג הפסח הוא חגם של המתבגרים. שניים מן המושגים החשובים והאהובים של התרבות המערבית המודרנית הם עצמאות וחופש. ולמושגים האלה יש שורשים עתיקים, שמגיעים עד סיפור יציאת מצרים. להתבגר זה לצאת לחופשי, לעמוד ברשות עצמך, לקחת אחריות על ההחלטות שלך ועל גורלך. וכמו בסיפור יציאת מצרים, התהליך הזה של יציאה לחופשי אף פעם לא מתרחש בשלווה וברוגע. יש בו משהו קיצוני, אפילו אלים. כמו לידה, כמו התבגרות, כמו מלחמת עצמאות.
כמעט כולנו רוצים להיות חופשיים או לפחות זה מה שאנחנו מספרים לעצמנו. אחד הדברים המשעשעים ביותר בתהליך ההתבגרות הוא האופן שבו מתבגרים מחליפים אוסף אחד של נאמנויות ומוסכמות באוסף אחר, נוקשה ומחייב לא פחות. אבל מדוע, בעצם? מדוע אנחנו לא יכולים להיות חופשיים באמת, אוטונומיים ועומדים ברשות עצמנו? מדוע אנשים נוטים להחליף תלות אחת בתלות אחרת?
אני חושב שהסיבה העיקרית היא שלהיות חופשי באמת, זה להיות בודד באמת. לעמוד ברשות עצמך זה בעצם לוותר על הקשרים הקודמים שהיו לך. וכמו בסיפור יציאת מצרים, זה אומר לצאת אל המדבר, אל הלא-כלום, אל הלא ידוע והלא מוכר. להיות חופשי זה להיות לבד. וככל שאנחנו רוצים בזה, זה קשה מאוד, ומפחיד מאוד, ובודד מאוד.
וזה מחזיר אותי לסיפור יציאת מצרים, שהוא בסופו של דבר סיפור דתי. בני ישראל לא יצאו ממצרים בכוחות עצמם. אלוהים הוציא אותם משם. אבל איזה מין אלוהים זה היה? ואיזה אלוהים יש לך, הקורא? האם הוא אלוהים שמאיים ומעניש ומצ'פר ומתגמל? האם הוא אב קדמון וכל יכול, אל רחום וחנון אבל גם רגזן, שאפשר לאהוב אותו אבל צריך גם לפחד ממנו? או שהוא משהו אחר לגמרי - אוסף של אמונות ומחויבויות שהכוח שלהן לא נובע מעונשים על התנהגות רעה ומפרסים על התנהגות טובה, אלא מהכרת חובה פנימית,שלא תלויה בשום דבר חיצוני?
האם אלוהים הוא מצפן פנימי, או שהוא "אבא, תרחם"? המתח בין שתי הגישות האלה קיים ביהדות אלפי שנים, לא פחות. על גדר הבית שבו גר סבא שלי, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, ברחוב אוסישקין 62 בירושלים, כתב מישהו לפני כמה שנים את המילים היפהפיות האלה, שמבטאות במשפט אחד קצר את התפיסה הדתית של סבא: "אלוהים הוא לא קופת חולים".
להיות חופשי באמת (ולהיות דתי באמת, לפי דעתי) זה לוותר על הנחמה ועל הביטוח הרפואי. לוותר על הביטחון של בית ההורים, ולצאת לבדך אל מדבר הבדידות הפנימי. זה גדול על רובנו. רק יחידי סגולה לאורך ההיסטוריה, ממשה רבנו ועד ברוך שפינוזה, היו מסוגלים ללכת בדרך הזאת עד סופה, והם גם שילמו את המחיר. רובנו נמשיך לחיות קשורים.
זה לא רע בכלל, להיות קשור. בלי הקשרים האלה קשה מאוד לחיות, ואף ילד לא היה שורד בלעדיהם. אבל חג הפסח מזכיר לי שצריך גם לשאוף לחופש, ולהיות מוכנים לשלם את המחיר שלו. זה נכון לא רק בחיים אלא גם בטיפול: כל תלות צריכה להסתיים מתישהו. טיפול שלא מסתיים הוא תלות מתמשכת, ממש כמו ילדות שלא מסתיימת. זה עצוב אבל נכון: להיות חופשי זה גם להיות בודד. מעבר למדבר מחכה לנו הארץ המובטחת, אבל לא רואים אותה מכאן, והדרך אליה לא ברורה ולא סלולה. ובכל זאת, מגיע הרגע שבו כל אדם צריך לנשום עמוק, להעמיס על עצמו את התרמיל שלו, ולצאת לדרך. חג חרות שמח.
לפנייה לכתב/ת 
