אותה אמנת חמאס בשינוי אדרת

התקשורת הערבית מטפטפת בשבועות האחרונים ידיעות בדבר פרסומה הדרמטי הקרוב של אמנת חמאס המתוקנת. למי שציפו להכרה של חמאס במדינת ישראל או לוויתור שלו על זכות השיבה לפליטים הפלסטינים צפוייה קרוב לוודאי אכזבה: הם לא ימצאו זאת כאן. הריכוך הלשוני והריענון האידיאולוגי נועדו לצרכים פוליטיים פנימיים בזירה הפלסטינית, לצרכי מדיניות חוץ כלפי העולם הערבי, ולהשגת לגיטימציה פוליטית בינלאומית.

שני שינויים עיקריים באמנה: הכרת חמאס בהקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, על בסיס גבולות 1967, וההתנתקות מתנועת-האם "האחים המוסלמים". ואולם שני אלה באים בצוותא עם הדרישה לביטול הצהרת בלפור, תוכנית החלוקה והסכמי אוסלו, ואמירות בדבר מלחמת קודש לשחרור פלסטין ההיסטורית במלואה, מהנהר עד הים, מצפון עד דרום. "הישות הציונית" חסרת לגיטימציה, פלסטין היא ארץ ערבית מוסלמית, "אדמה מבורכת וקדושה", והקולוניאליזם שבא בעקבות הקמת התנועה הציונית על רקע האנטישמיות "חייב להיעלם מפלסטין".

בפתח המסמך מוגדרת חמאס כ"תנועת שחרור והתנגדות לאומית, פלסטינית אסלאמית, שמטרתה שחרור פלסטין והתנגדות לפרוייקט הציוני". בכיר החמאס, אחמד יוסוף, הדגיש בראיון כי ההסכמה למדינה פלסטינית בגבולות 67' היא דרך לשמור על קונסנזוס לאומי, וכי חמאס יסכים למדינה פלסטינית עצמאית אך ורק תוך שמירה על נשק ההתנגדות.

כך גם לגבי זכות השיבה. זו מבוססת על "החוק האלוהי", על זכויות האדם ועל החוק הבינלאומי ושום גורם פלסטיני, ערבי או בינלאומי אינו רשאי לשלול אותה או לוותר עליה. יותר מכך: חמאס דוחה כל ניסיון לפתור את סוגיית הפליטים בדרך של יישובם מחדש מחוץ לאדמת פלסטין. באשר לירושלים, זו מוגדרת באמנה החדשה כבירת פלסטין, שעליה או על כל חלק ממנה לא יהיה שום ויתור.

ניכר כי הושקעה חשיבה רבה בהחלפת ההסתה האנטישמית הבוטה של האמנה המקורית בניסוחים גזעניים פחות. חמאס, כך נאמר באמנה החדשה, "מבדיל בין היהודים, עם הספר, והיהדות כדת, לבין הכיבוש והפרוייקט הציוני (שהוא) גזעני ותוקפני", עוין לעם הפלסטיני ולשאיפותיו לשחרור, להגדרה עצמית ולשיבה.

האויב המוגדר כעת הוא אפוא "הפרוייקט הציוני": הוא מאיים על האומה הערבית והאסלאמית ועל השלום והביטחון בעולם. מדינת ישראל אינה מוזכרת. אשר לאנטישמיות - בהסתייגות ברורה מן הקו שאיפיין את האמנה המקורית, זו מוגדרת "תופעה שקשורה בעיקר להיסטוריה האירופית".

האמנה המקורית

אמנת חמאס המקורית, שנחקקה באוגוסט 1988, סמוך לאחר הקמתו של האירגון, הייתה שטופה אנטישמיות מעוותת-היסטוריה: "...החברה ניצבת מול אויב אכזר הנוהג כנאצי ואינו מבדיל בין גבר לאישה או בין מבוגר לצעיר...הוא (האויב הציוני) מסתמך על שבירת עצמות, ירי בנשים, זקנים וטף - עם ובלי סיבה...". ההסתה האנטישמית נמשכת לכל אורך האמנה, תוך פירוט "מעללי הציונים הנאצים", "היהודים סוחרי המלחמות", איזכור הפרוטוקולים של זקני ציון, וייחוס כל אירועי מאות השנים האחרונות לאויבים היהודים.

האמנה החדשה נועדה לשדרג את מעמדו של חמאס בכל זירות הפעולה שלו. קודם כל, בבסיס הכוח שלו ברצועת עזה: חילופי ההנהגה, סנוואר במקום הנייה בעזה, והחלפתו הקרובה של חאלד משעל בראשות "חמאס חוץ", לצד אמנה חדשה, מסמלים לכאורה תנועה דינמית המתאימה עצמה למציאות משתנה.

שנית, האמנה החדשה שואפת להתחזקות בזירה הפוליטית הפנימית של הפלסטינים. מאז השתלטותו האלימה של חמאס על רצועת עזה ב-2007 ועד היום נחתמו בינו לבין פתח שישה הסכמי פיוס או אחדות. אף לא אחד מאלה הבשיל לכדי שיתוף פעולה הנהגתי מלא וארוך טווח, אם בכלל. בין השאר, ההסכמה באמנה החדשה למדינה פלסטינית בגבולות 67' - הדגל המדיני של אש"ף - עשויה לסלול דרך טובה יותר לשותפות בייצוג העם הפלסטיני בכל תהליך מדיני שיתרחש.

שלישית, חמאס רוצה להיות שחקן מדיני אזורי. חוץ מאסטרטגיה זהירה מול מצרים כדי לשמור על שלטונה ברצועה, תוך ניטרול הזיקה לאחים המוסלמים, נאלץ חמאס לתמרן בין השחקנים שבהם הוא תלוי, ובעיקר איראן וסעודיה. הדיאלוג עם "הקוורטט הערבי" – מצרים, סעודיה, ירדן ואיחוד הנסיכויות, אף הוא בגדר שיקול פוליטי וכלכלי לחמאס, ואין לשכוח את השיפור המקווה בלגיטימציה הבינלאומית של חמאס כתוצאה מהתמתנותו-לכאורה.

ובאשר לישראל. אין באמנה החדשה כדי לשנות את התפיסה בירושלים כי חמאס הוא אויב, שלא זנח את ההסתה, האלימות והטרור, ואשר העימות עם ישראל הוא מרכיב מרכזי בהווייתו. יחד עם זאת, הטיפול הקוסמטי שעברה אמנת חמאס לא יפריע ליוזמה מדינית ישראלית שתצביע על רצינותה של ישראל להתקדם בהדרגה להסדר עם הפלסטינים, ובמסגרתה, שיקום הרצועה, אשר יותנה ברגיעה ביטחונית ובעצירת ההתעצמות של חמאס.

גלעד שר הוא ראש המרכז למשא ומתן יישומי וחוקר בכיר, המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS. מנהל לשכת ראש הממשלה לשעבר