ביקורת סרט - "הצב האדום": אנימציה נוגעת ללב
ללא דיאלוגים וללא הבעות פנים מצליח האנימטור זוכה האוסקר מישל דודוק דה ויט ליצור סרט מרגש למבוגרים - על אדם שנקלע לאי בודד. צבה ענקית, שמונעת ממנו לברוח מהאי, תשנה את חייו ותלמד אותו דבר או שניים על אדישותו של הטבע לקיומם של בני האדם
לפני הצפייה ב"הצב האדום" ("The Red Turtle"), הפיצ'ר הראשון של האנימטור ההולנדי הוותיק מישל דודוק דה ויט, כדאי להקדים ולראות את יצירת המופת הקצרה שלו "אב ובת" (2000): הסרט זוכה האוסקר עוסק בערגה של ילדה לאביה שהלך לבלי שוב. הילדה גדלה והופכת לאישה צעירה, לאם עם ילדים, ולאחר מכן מגיעה לגיל זקנה. כל חייה מתומצתים לסדרת פעולות - רכיבה על אופניים בדרך למקום בו ראתה בפעם האחרונה את האב.
כישרונו יוצא הדופן של דודוק דה ויט ניכר במינימליזם הגרפי, ביכולת לעצב דימויים סמליים מהתחביר המצומצם של חיים אלו, בשימוש העדין בטבע כאמצעי הבעה. אף שהדמויות האנושיות מצוירות ממרחק המעלים את הבעות הפנים, זהו סרט מרגש במידה יוצאת דופן. הקצב של החיים המוצגים, המהלך המעגלי של העלילה והאופן שבו הטבע מהדהד את הנפש, הופכים את הבעות הפנים לבלתי נחוצות. גם אם "הצב האדום" אינו משיג את השלמות הצורנית והאימפקט הרגשי של הסרט הקצר, הוא יצירה משמעותית בפני עצמה.
העלילה פשוטה, כמעט מופשטת: גבר נשטף במהלך סערה לאי נטוש. הוא מנסה להכיר את הסביבה החדשה וניצל בעור שיניו ממוות. הוא מנסה לברוח מהאי באמצעות רפסודה שאותה הוא בונה בעמל רב, אך בכל פעם כשהוא יוצא אל המים מחכה לו צבת ים ענקית בצבע אדום. היא נחושה למנוע ממנו להתקדם ומחריבה את הרפסודה. כשהגבר ינקום בצבה היא תהפך למשהו אחר. האי הנטוש יהפוך לזירה שבה הוא יחווה מחזור חיים שלם בתוך ומול הטבע.
האולפן שפנה אל דודוק דה ויט והציע לו לביים במסגרתו הוא אולפן ג'יבלי היפני. פנייה זו נעשתה ביוזמתו של האיש המזוהה עם האולפן - מאסטר האנימה מיאזאקי הייאו - אך לו עצמו לא הייתה כל נגיעה לתהליך העבודה על הסרט. במקומו שימש כמפיק ויועץ שותפו של מיאזאקי, האנימטור טקהאטה איסאו ("קבר הגחליליות"). "הצב האדום" נעשה בפועל באירופה, בשותפות עם כמה חברות אנימציה בצרפת ובבלגיה, אך אין משמעות הדבר ש"ג'יבלי" היא רק חותמת על הפקה הזרה לרוחו של האולפן.
באופן המזכיר את סרטיו של מיאזאקי, גם סרטו של דודוק דה ויט הוא סוג של פנטזיה מצוירת המוצבת באופן "ריאליסטי" מול הצופה. הרגישות לפרטיו של העולם בו פועלות הדמויות אינה נופלת, ולעתים אף חשובה יותר, מהעלילה. נדרשת מהצופים סבלנות של התבוננות בעולם המצויר כסוג של טבע. באופן הנובע מתפיסה סגנונית זו, הן בסרטיו של מיאזאקי (למשל "הנסיכה מונונוקי") והן ב"צב האדום", האינטראקציה בין גיבורי הסרטים, הטבע בו הם נתונים ויציריו הפנטסטיים של הטבע נושאים ממד של משל אקולוגי.
עוד ביקורות קולנוע:
היסוד הפנטסטי מושפע מאוסף האגדות היפניות המסורתיות "קוואידן" (1904), שאותו העניק טקהאטה לדודוק דה ויט. ברבים מסיפורי רוחות הרפאים שלוקטו על ידי לפקאדיו הארן משולבים מוטיבים של טרנספורמציות בין בני אדם ובעלי חיים ואלמנטים חוזרים ונשנים של מיתה ולידה.
"הצב האדום" אינו מנסה להיות עיבוד של ערכים יפנים מסורתיים, אבל הוא משתמש ברעיון הטרנספורמציות בהקשרים הקרובים יותר למערב - בהצבה של הדיכוטומיות אדם/טבע גבר/אישה.
הצבה שנושאת את הבית שלה על הגב מול אדם שאיבד את הבית שהיה לו. בעוד היא חיה בהרמוניה עם הטבע האדם מסרב להפוך להיות משהו אחר מכפי שהיה לפני שהגיע לאי. הטרנספורמציה של הצבה לאישה אמנם מאפשרת לאדם למצוא בית חדש, אך הטבע הוא מה שהוא - אדיש לקיומו של האדם בו וממשיך לסכן אותו.
את התסריט כתב דודוק דה ויט יחד עם הבמאית הצרפתיה פסקאל פראן ("ליידי צ'טרלי"). סרטה האחרון של פראן "Bird People" (משנת 2014) עסק בבדידותם של אנשים בעולם המודרני ועשה זאת במבנה המתחיל כסרט ריאליסטי אך גולש בחלק השני לפנטזיה. ל"הצב האדום" יש זיקה גם למבנה זה וגם לממד הפנטזיה שהופיע בסרט הקודם.
טכניקת האנימציה היא שילוב בין מחשב לידנית. המחשב שימש ליצירת גלי הים והצבה עם הדפוסים המשוכללים על שריונה. כל שאר הפרטים המשתייכים לעולמו של האדם על האי צוירו ביד. גם השילוב בין הטכניקות של עשיית הסרט הוא סוג של מפגש בין עולמות שצריכים להיות משולבים יחד באופן הרמוני.
