מראסל ועד קוואי: נבחרי העונה / בלוג ה-NBA

במשך כל השבוע הצבעתם עבור נבחרי 2016/2017 שלכם ב-NBA בסקר מיוחד, בשבת הגשנו כאן סיכום אלטרנטיבי לעונה הזו. עכשיו, באווירת חג הפסח ורגע לפני שחג הפלייאוף יוצא לדרך (ויוצק משמעות מחודשת ל"מאני טיים"), הגיע הזמן לעשות סדר ספורטיבי משלנו.

מה המתכון לסדר מנצח, גרסת ה-NBA? כמו שאתם בוודאי יודעים, אין בו יותר מדי מרכיבים. כמיטב המסורת הוא כולל את כל הקטגוריות המוכרות דרכן נהוג לסכם עונה שהייתה בליגה הטובה בעולם. קבלו את הנבחרים והנבחרות של גולשי ynet ספורט.

ה-MVP: ראסל ווסטברוק

המספרים: 31.7 נקודות, 10.7 ריבאונדים ו-10.4 אסיסטים ב-34.8 דקות.

בחמש מילים גג: הכי הרבה טריפל-דאבלים בעונה.

בקצת יותר: סטפן קרי, אחד שיודע משהו על תארי MVP, העניק במהלך העונה את קולו במירוץ הדו-ראשי שהתפתח בין ראסל ווסטברוק לג'יימס הארדן לתואר דווקא להארדן. הקו המנחה שלו היה פשוט: יוסטון קבוצה טובה יותר מאוקלהומה, וגם חלוקה של פרס אישי צריכה להביא בחשבון הצלחה במישור רחב. מחנה ווסטברוק ישיב: במבחן המספרים, ולא רק בו, הטענה הזאת לא מחזיקה מים.

הכי טוב בעולם, נקודה. ווסטברוק(צילום: AFP)

הוויכוח בין שתי האסכולות הללו יכול להימשך עד מחר. אין סוף לטיעונים. ברמה התודעתית, לפחות בכל מה שמשתקף מהסקר שלנו (וגם מסקר מקביל שנערך על-ידי ESPN, אגב), מתברר נוקאאוט מוחץ. הארדן סיפק עונת מופת שבכל שנה אחרת הייתה מספיקה לו לזכות בתהילת העולם הזאת, אבל במה שווסטברוק עשה העונה גם אשף כדורסל שמניע קבוצה איכותית כמו יוסטון לא יכול להתחרות.

הדומיננטיות העצומה, מופעי היחיד הנדירים, השיאים הסטטיסטיים המיוחדים שניפץ ובעיקר העובדה שיסיים את העונה עם ממוצעי טריפל-דאבל לראשונה מאז אוסקר רוברטסון ב-1961/1962– כל אלה הביאו לקליימקס מרהיב תופעת כדורסל לא לגמרי מפוענחת, שנדמה שרק העונה זוכה להערכה מלאה.

בלי הצל של קווין דוראנט הוא לא התבייש לפתוח חזיתות מחוץ למגרש ("קרי? מי זה?") ולהיכנס היישר אל תוך ההגנות על המגרש, ויהיה מה שיהיה. הוא הוביל קבוצת כדורסל בינונית יחסית כמו אוקלהומה מודל 2016/2017 לפלייאוף במערב שגם השנה היה צפוף וקשוח, ובז לעייפות שארבה לו בפינה מדי לילה.

שנה אחרי הקמפיין המופלא של גולדן סטייט ושבירת שיא הניצחונות לעונה, ווסטברוק נתן לנו ליהנות גם השנה מכדורסל שלוקח אותנו עד הקצה. אחר, אינדיבידואלי יותר, אבל עם הקסם שלו. במקום קבוצה שלא יודעת שובע קיבלנו שחקן שמרחיב את גבולות היכולת, ובוחר להתעלם במופגן מקיומם על בסיס כמעט קבוע. רק על זה מגיע לו הפרס, גם אם קרי חושב אחרת.

הסיפור הגדול: מופעי הטריפל-דאבל של ווסטברוק והארדן

המספרים: הארדן – 21 טריפל-דאבלים (29.3 נקודות, 11.3 אסיסטים, 8.1 ריבאונדים), ווסטברוק – 42 טריפל-דאבלים.

בחמש מילים גג: ליגה של שני כוכבי-על.

בקצת יותר: הפעם האחרונה שבה נשבר שיא הטריפל-דאבלים הכולל ב-NBA לעונה אחת הייתה ב-1988/1989. מג'יק ג'ונסון שלט אז בליגה ביד רמה; 21.8 אחוזים מ-78 הטריפל-דאבלים שהושגו אז היו שלו.

ביחד ולחוד, הם פשוט מדהימים. ווסטברוק מול הארדן(צילום: AP)

ב-2017 המספר האמיר ל-113, והבלעדיות שהייתה משויכת אז לג'ונסון החליפה בעלות. כיום, רגע לפני שהמסך יורד על 2016/2017, 63 הטריפל-דאבלים המשותפים שניפקו הארדן ו-ווסטברוק הם יותר ממחצית מה-113 הקסום הזה, מספר שמרסק בלי מאמץ כמעט את השיא המפואר ההוא מסוף האייטיז.

אבל העיסוק המוצדק לכשעצמו בטריפל-דאבלים וההתייחסות אליהם כאל המדד המרכזי שמגדיר יכולות ורפרטואר של שחקנים לא יכול לבטא לבדו את ההשתלטות המוחלטת של שני זכרי האלפא הללו על ה-NBA. מספיק היה להתרשם מכמות הזמן שבה הכדור נמצא אצלם בידיים, או פשוט ממה שהם עושים איתו מדי לילה, כדי להבין שהכותרת של העונה הזאת היא "אלה בעלי הבית". בפלייאוף, כשהם ייפגשו בסדרת הסיבוב הראשון במערב, נקבל קרב ישיר ומרתק בין שני פרפורמרים חד-פעמיים.

עונה בלתי נשכחת. הארדן(צילום: רויטרס)

השחקן האירופי הטוב ביותר: יאניס אנדטוקומפו

המספרים: 23.1 נקודות, 8.7 ריבאונדים, 5.4 אסיסטים ו-1.9 חסימות ב-35.6 דקות.

בחמש מילים גג: רכז, סנטר ותופעת טבע בהתהוות.

בקצת יותר: 100 מיליון דולר לארבע שנים – זה הסכום שהנהלת הבאקס ראתה לנכון להשקיע בקיץ בנכס האסטרטגי הכי חשוב שלה בעונות הקרובות. יאניס עוד יצטרך זמן להחזיר את ההשקעה, אבל תשלום ראשון ומכובד מתוך הארבעה שמצפים לקבל ממנו הוא כבר סיפק העונה.

רכז? סנטר? מהיום אמרו: רכסנטר. אנדטוקומפו בפעולה(צילום: AP)

בגיל 22 אנדטוקומפו משחק ברמה של אולסטאר, אז תארו לכם מה נקבל ממנו כשהוא יבשיל עוד קצת, בגיל 25. והאמת? במקרה של הגריק פריק, אין צורך לחכות יותר מדי. כבר עכשיו הוא החבילה שלמה, כבר העונה הוא סחב על הגב קבוצה לפלייאוף והוכיח שהאמון של ג'ייסון קיד לגביו היה מוצדק. 211 הסנטימטרים שלו לא פוגעים לו בניידות או ביכולת לספק תרומה מכמה עמדות. בדיוק כמו ווסטברוק, גם הוא לא מצמצם את המנעד שלו.

העונה המורכבת שעברה על הבאקס זימנה לפתחו של יאניס מבחן בגרות חשוב. יחד עם ג'בארי פארקר (עד שנפצע), גרג מונרו, טוני סנל, מת'יו דלבדובה ומלקולם ברוגדון הוא היווה את הבסיס עליו נשענה הקבוצה, והיה האופציה הראשונה והכוח האמיתי שלה. השורה התחתונה הטובה שאיתה מילווקי מסיימת את העונה הזאת, יהיה מה שיהיה בפלייאוף, נותנת סיבות מצוינות להמשיך לסמוך על היהלום היווני גם בעתיד. תהיו בטוחים שהוא מתכוון לנצל את הבמה, ולהישאר עליה לעוד הרבה זמן.

מאמן העונה: גרג פופוביץ'

המספרים: סן אנטוניו – מאזן 19:61, 76.3 אחוזי הצלחה, מקום שני במערב. מקום ראשון בליגה באחוזים לשלוש ושני בליגה בספיגת נקודות.

בחמש מילים גג: גרג פופוביץ', ואין מה להוסיף.

בקצת יותר: טוב, בעצם יש. גם בעונה שבה מייק ד'אנתוני ממציא את עצמו מחדש ביוסטון ובראד סטיבנס ממצה את כל הפוטנציאל של בוסטון, גרג פופוביץ' זוכה לקרדיט שנראה שלא ייגמר לעולם. זה כנראה מגיע לו יותר מלכל אחד אחר: אחרי העונה הנהדרת הקודמת וללא טים דאנקן שפרש, פופ שוב מתאים את השיטה שלו לחומר השחקנים המשתנה ושומר על סטטוס ה'מועמדת לאליפות' אקטואלי. גם כאשר מנגד ניצבת מכונה תלת-ראשית ומשומנת כמו גולדן סטייט, סן אנטוניו נשארה קרובה אליה.

רלוונטי מתמיד, גם ב-2017. פופוביץ'(צילום: AP)

יש לו חלק בהשתלבות של למרקוס אולדריג' ופאו גאסול ובביטוי שמקבלים השחקנים המחליפים כשהכוכבים זזים הצידה, כמו ג'ונתן סימונס, דייויד ברטנס, דוויין דדמון ואפילו בריאן פורבס. הוא יודע מתי להעניק מנוחה, ומתי להגביר את הקצב וללחוץ על הדוושה. אולדריג' וגאסול מספקים עונה לא יותר מסבירה, אבל סן אנטוניו היא עדיין אחת משלוש הקבוצות הטובות בליגה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של המועדון, היא חצתה את רף 60 הניצחונות במשך שתי עונות רצופות.

לכן פופוביץ' הוא הסיבה שגם בלי מופעי יחיד של שחקני-על, סן אנטוניו, בעלת הזהות המובחנת והסגנון הייחודי לה, נשארת פשוט סן אנטוניו. בזמן שאוקהלומה היא הרכוש של ווסטברוק ויוסטון היא השטח הפרטי של הארדן, סן אנטוניו היא קודם כל גרג פופוביץ'. גם ב-2017. הרלוונטיות המובהקת שלו גם כעת, היא הניצחון הגדול ביותר שלו.

הקבוצה המאכזבת: ניו יורק ניקס

המספרים: מאזן 51:30, 37 אחוזי הצלחה, מקום 12 במזרח ועונה רביעית ברציפות בלי מקום בפלייאוף. מקום 19 בליגה בנקודות למשחק ואסיסטים.

בחמש מילים גג: החלומות במגירה, הכישלון שוב מפואר.

בקצת יותר: אי אפשר להגיד שפיל ג'קסון לא ניסה, ואולי דווקא בגלל זה קשה כל-כך להישיר מבט אל עבר העונה הכושלת של הניקס בלי לקבל ממנה סחרחורת איומה. אפשר להתווכח עם ההחלטות שלו בפתיחת העונה ובמהלכה – אבל לא עם עוד התרסקות, שתמשיך להדהד גם אל תוך הקיץ. החיבור בין כרמלו אנתוני, קריסטפס פורזינגיס ודרק רוז לא עבד, שחקני המשנה התקשו להותיר חותם לצידם והעסק התפרק לג'יימס דולאן בידיים. שוב.

עוד עונה אבודה. כרמלו(צילום: AFP)

קבוצות צעירות שבונות את עצמן יכולות להגיד להגנתן במהלך עונות קשות שההפסדים שווים את העתיד והשימוש המוגבר בצעירים מוכשרים. הייאוש הופך לנוח יותר עבורן, כי מהמפלות שלהן הן יכולות לייצר יהלומים להמשך הדרך. זה לא המצב אצל הניקס, שבסיום העונה הזאת שוב ינסו לערבב מחדש את הקלפים, ושוב ייצאו לפגרה בדיכאון. קריסת הקונספציה המקצועית של ג'קסון גם העונה היא זוכה ראויה בקטגוריה הזאת.

השחקן המשתפר: אייזיאה תומאס

המספרים: ב-2015/2016: 22.2 נקודות ב-35.9 אחוזים לשלוש, 6.2 אסיסטים, 3.0 ריבאונדים. ב-2016/2017: 29.2 נקודות ב-38.3 אחוזים לשלוש, 5.9 אסיסטים, 2.7 ריבאונדים.

בחמש מילים גג: זה הקטן גדול (מאוד) נהיה.

בקצת יותר: בגיל 28 תומאס "נזכר" לנפק את עונת חייו, בכל המובנים. השיפור שלו מגולם בשני אופנים בולטים: קודם כל, בקפיצת המדרגה המשמעותית שעשה לעומת העונה שעברה. הוא הפך לסקורר נפיץ יותר, עם קילר-אינסטינקט שהתפתח והפך אותו למלך הקלאץ' של ה-NBA – שני בממוצע בנקודות ברבע הרביעי רק לווסטברוק (בפער זניח של 0.2 נקודות).

פצצת קלאץ' מתקתקת. תומאס(צילום: AP)

אבל התואר הזה מגיע לו גם בגלל השיפור ההדרגתי שהראה במהלך העונה עצמה, לפחות עד חודש ינואר. הדעיכה הקלה בישורת האחרונה לא הייתה ממש מורגשת, לא כל-כך רלוונטית כרגע ובטח שלא מטשטשת את ההשתלטות העקבית שלו על משחקים – כמו גם את העובדה שכוח ההרתעה שבנה לעצמו היה אחד מסימני ההיכר העיקריים של בוסטון. בעיקר בזכותו היא הצליחה לקרוא תיגר על ראשות המזרח כמעט לאורך כל העונה. אם יש צדק, ההתקדמות שהראה תוך-כדי תנועה תגיע לשיא בפלייאוף. לכו תדעו איפה היא תסתיים.

שחקן ההגנה: קוואי לנארד

המספרים: 1.8 חטיפות, 1.3 כדורים אבודים שהציל, 3.4 פעולות הגנה שלא הסתיימו בחטיפה, 0.8 חסימות, 5.9 ריבאונדים (4.8 מהם בהגנה), וגם 25.8 נקודות ו-3.6 אסיסטים ב-33.7 דקות.

בחמש מילים גג: הגנה מנצחת לא מחליפים.

בקצת יותר: המבנה הפיזי, קבלת ההחלטות החכמה, הידיים שהן בעצם צבתות אנושיות – התכונות ההגנתיות של קוואי לנארד הן אלה שהפכו אותו, לפחות על-פי הבחירה שלכם, לשחקן הראשון מאז דווייט האוורד ב-2011 שזוכה בפעם השלישית ברציפות בתואר שחקן ההגנה של העונה. "איך קוואי הפך לביריון בהגנה?", שאלה כתבה שנעשתה עליו לאחרונה ב- poundingtherock.com, וחזרה עם תשובה.

לא מפסיק לעבוד, לא מפסיק להשתפר. לנארד(צילום: AP)

בקיץ הבינו לנארד והמאמן האישי שלו שידיים ארוכות עוזרות להשליט טרור על השחקנים המתקיפים, אבל הן לא מספיקות – ולא בהכרח מתורגמות לכוח. אז הם עבדו. וזה סוד הכוח של לנארד: הניגוד בין העוצמה הכמעט מבהילה על הפרקט לשקט המדהים שהוא מקרין, וההבנה שאפשר לעבוד על עוד אספקטים בהגנה שלך גם כשהיא נחשבת להכי טובה ומרשימה ב-NBA.

• כל הנתונים בכתבה נכונים ליום שני