ללא טריפל דאבל: לנארד הוא ה-MVP האמיתי / טור
הוא לא רשם מספרים מפוצצים כמו ווסטברוק ולא היה שואו-מן כמו הארדן, אבל כוכב הספרס הוא השחקן הדו-כיווני הטוב בליגה והכדורסלן השלם ביותר כרגע במשחק. בחירה בו לתואר תחזיר את הכדורסל למקום בו הוא צריך להיות. שרון דוידוביץ' בוחר את ה-MVP שלו
10. מה כל כך מלהיב במספר 10? כי הוא עגול? כי זו נקודת ציון? נסו להבין מה בו גורם לכם לדגדוגים, ואז אולי תבינו מדוע המרוץ לתואר ה-MVP העונה הוא כל כך מטורף.
הרי בואו נניח שהשיטה העשרונית הייתה שונה. שהמעגל הספרתי החדש היה מתרחש ב-8 ולא ב-10. אולי אז המושג "דאבל" היה הרבה פחות בלתי נתפס והרבה פחות פומפוזי.
כי מה באמת ההבדל אם לראסל ווסטברוק היו 9 אסיסטים או 11? 8 ריבאונדים או 10? האם העובדה שיש לו ממוצע טריפל דאבל – 3 קטגוריות בהן הוא מחזיק בממוצע של 10 ומעלה - מעמידה אותו מעל כולם, למרות שלג'יימס הארדן למשל חסרים רק 1.9 ריבאונדים לאותו הישג?
נכון, אלה שאלות הזויות מדי, פשטניות מדי – אבל לשם בדיוק הלכה עונת 16/17. לשיח מטורף, מוגזם ובלתי נשלט של מספרים. של "למי יש גדול יותר".
המספרים של ווסטברוק והארדן ברמה היסטורית. וגם לברון קבע את כמות הטריפל-דאבלים הכי גבוהה לעונה בודדת בקריירה שלו. כולם מדהימים, כולם אדירים. אבל רק בחירה שפויה אחת תחזיר את הכדורסל למקום בוא הוא צריך להיות: קוואי לנארד.
כתב ההגנה
עם 25.7 נק' בממוצע (9 בליגה), לנארד לא שחקן ההתקפה הטוב בליגה. סן אנטוניו ראשונה במדדים ההגנתיים, אבל לא בטוח שלנארד שוב שחקן ההגנה הטוב בליגה (רודי גובר?). אבל כן ניתן לקבוע בוודאות משהו חשוב יותר: הוא שחקן ההתקפה ששומר הכי טוב, ושחקן ההגנה שמתקיף הכי טוב. כמו לברון בעשור האחרון, קוואי הוא השחקן הדו-כיווני הטוב של העונה והכדורסלן השלם ביותר כרגע במשחק.
כמה הזוי. לתת לשחקן MVP קודם כל בגלל ההגנה שלו... רק שאנחנו לא יכולים דרך המספרים להבין לעומק עד כמה הוא מצוין. מספרים יודעים לפרק בצורה דקדקנית את ההתקפה – כמה זריקות יעילות, איך הן נזרקו, מה היה מזג האוויר – אבל לא להבין באופן מוחשי את התרומה להגנה.
ובדיוק מזה אנחנו רוצים לברוח: סטטיסטיקות כמדד יחיד לאיכות, מספקות תמונה לא שלמה על המציאות. זה כאילו היינו מנתחים כל סנטימטר נפרד במונה ליזה, מבלי לקחת צעד אחורה ולראות את התמונה המלאה. המושלמת.
משלים את המשלימים
אז בואו ניקח צעד אחורה ונבין – לקוואי לנארד אין אף מגרעה במשחק. תוכלו למצוא הרבה סיבות מדוע ה-MVP, ספק אם תמצאו סיבות מדוע הוא לא.
השומר הטוב בליגה מחוץ לצבע, שיכול לשים גוף על לברון, קרי או ווסטברוק. הוא מאבד מעט באופן יחסי (2.1), ללא זריקות מיותרות או החלטות רעות. הוא חודר, קולע משלוש ומחצי מרחק ועלה לרמה אחרת בהתקפה – ב-4 העונות הראשונות קלע 5 פעמים 30 נק' ומעלה, העונה הוא עשה את זה 25 פעמים.
הוא מחזיק במדד המצטבר השני בטיבו בליגה (27.1) אחרי ווסטברוק, בעוד שבנתוני החזקת הכדור הוא רק במקום ה-12. הוא עושה הכי הרבה, בהכי מעט. בלי להשתלט על המשחק או לחרב אותו. ומכל המועמדים הסופיים לתואר, הוא השחקן עם הכי הרבה ניצחונות. כן, מסתבר שניצחונות זה עדיין חלק המשחק.
וכל זה מקבל משנה תוקף במיוחד לנוכח מה שקורה בסן אנטוניו. טים דאנקן פרש, למרקוס אולדריג' חווה עונה בינונית ואפורה, פארקר וג'ינובילי בדמדומי הקריירה, פאו גאסול רחוק משיאו וגם היה פצוע זמן רב. למעשה כמעט כל שחקני הספרס, אולי למעט פאטי מילס, מציגים ירידה ביכולת האישית או במקרה הטוב דריכה במקום.
אבל זו עדיין הקבוצה השנייה בטיבה בליגה עם 61 ניצחונות. כמובן שיש קרדיט גדול לירום הודו גרג פופוביץ', אבל בשורה התחתונה מדובר בקבוצה של המון שחקנים משלימים. משלימים לשלמות של קוואי לנארד.
חזרה למקורות
בחירת ה-MVP המורכבת של העונה צריכה להעביר מסר. מסר שאנחנו רוצים לראות כדורסל נכון יותר, יפה יותר, שחושב על הקבוצה לפני האינדיבידואל. זו צריכה להיות בחירה שתאזן בין התקפה להגנה, בין כמות נצחונות למספרים אישיים. בחירה שתעביר מסר של העדפת שחקני כדורסל על פני כוכבי קומיקס, מסר של שפיות וחזרה למקורות.
המקורות שלנו נמצאים בעונת 61/62. אז רשם אוסקר רוברטסון ממוצע עונתי של טריפל דאבל, אבל לא זכה ב-MVP. אפילו לא סיים שני. גם ווילט צ'מברליין שקלע 50.4 (!!) נק' בממוצע, לא זכה. ל-MVP קראו ביל ראסל מבוסטון סלטיקס – כי הוא היה שחקן ההגנה הכי טוב והשחקן החשוב ביותר בקבוצה הטובה ביותר. אחד שהפך את הקבוצה לטובה יותר והשחקנים סביבו לטובים יותר.
אבל כנראה שלא תבחרו בקוואי לנארד ל-MVP. בכל זאת, אין לו אפילו טריפל דאבל אחד העונה.
לפנייה לכתב/ת 
