בדידות ניצולי השואה: "רוב הזמן אני לבד בבית, עם ארבעה קירות"
בני משפחותיהם נרצחו בשואה, הם הצליחו לשרוד בלי אוכל ומים, וכפי שהזכיר דו"ח מבקר המדינה, רבים מהם צריכים להחליט אם לקנות תרופות או לשלם חשמל. אבל מה שמפריע כעת לניצולים היא הבדידות. "אין לי אף אחד, אני מוצא את עצמי לכוד בבית", אומר ניצול שואה עיוור מאשדוד
יותר מתחושת המחסור וההתלבטות האם לשלם את חשבון החשמל או לקנות תרופות, הבדידות הנוראה היא זו שמקשה ביותר על ניצולי שואה קשישים. "אין לי אף אחד", אומר צבי ויינברג (84), ניצול שואה מרומניה המתגורר בגפו באשדוד. "רוב הזמן אני לבד בבית, עם ארבעה קירות". כמוהו גם ניצול השואה ארנסט רביצקין (80), שמתגורר בנתניה עם אשתו אירנה בדירת חדר מצחינה ובלי חלונות. יוליוס בראון (80) מירושלים, ניצול שואה מגטו לודג', מתגורר לבד בשכונת גילה. "אני ממעט לצאת מהבית. מה כבר יש לי לעשות בחוץ, בשביל מה לחיות? בשביל מי?", תוהה יוליוס.
אתמול (ד') פורסם דו"ח מבקר המדינה שהמחיש כיצד ממסמסת המדינה הטבות כספיות המיועדות לניצולי שואה, אבל כאשר שואלים אותם, הבדידות קשה לא פחות. "לגבי לשכת הרווחה, אני עוד מספר אצלם, הם לא באים לבקר פה, טוענים שיש להם כל כך הרבה מקרים לטפל והם לא מגיעים", אומר יוליוס. "המדינה הזאת הוקמה בזכות השילומים שקיבלה מגרמניה, אפשר היה לומר 'חבר'ה, תודה רבה, עכשיו תורנו לעזור לכם'".
רביצקין היה בן ארבע כשמלחמת העולם השנייה הגיעה לאוקראינה. יחד עם אימו הם ברחו מאימת הנאצים במסע ארוך ומסוכן לאורך ברית המועצות כדי לחפש מקלט. ארנסט ואימו שרדו את השואה, אבל ממשפחתו לא נשאר איש בחיים. לאחר המלחמה עלה עם אשתו לישראל והיום הם חיים באחת השכונות בצפון נתניה, בדירת קרקע מוזנחת ומתפוררת יחד עם עשרות חתולים וכלב זקן. הרטיבות חודרת דרך חורים בקירות ובתקרה וכשיש גשם הניקוז הגרוע בחצר מזרים את המים דרך החריץ הרחב של הדלת - ישר לתוך הבית.
בדירת החדר אין חלונות, וכדי להכניס קצת אוויר צריך להשאיר את דלת הכניסה פתוחה. המטבחון הקטן והאפלולי של בני הזוג נראה כמו אזור אסון: השיש שבור, הכיור הישן נשען על כיסא מטבח מעץ והצנרת דולפת. המקרר לא עובד וכמעט שאין בו אוכל. האוויר המעופש בדירה מסריח מעובש כבד וריח שתן חריף של עשרות החתולים שמתגוררים איתם.
"בפעם הראשונה שנכנסתי לכאן הייתי בהלם", מספר ערן ניר, יזם ומוביל פרויקט ההתנדבות העצמאי "למענם", המספק באמצעות תרומות ומתנדבים אוכל וסעד לניצולי שואה. "קשה מאוד לראות את תנאי החיים הנוראיים האלה. במסגרת הפרויקט שיזמתי כל שלושה שבועות אנחנו מביאים להם אוכל, אבל המקרר לא עובד וכל המטבח שבור. הם צריכים עזרה".
פרויקט "למענם" חבילות של אוכל בסיסי ל-25 ניצולי שואה ובמהלך הפסח המתנדבים חילקו 70 חבילות נוספות. "לפני כמה שנים התחלתי את הפרויקט לבד, ביקשתי ממחלקת הרווחה של עיריית נתניה שתי כתובות של ניצולי שואה שנמצאים במצוקה והיום עם מתנדבים נוספים אנחנו מטפלים בעשרות", מספר ניר. "בכל שנה נפטרים חלק מניצולי השואה שאנחנו עוזרים להם, ותמיד יש אנשים נוספים שצריכים עזרה. המטרה שלנו עכשיו היא להביא מקרר תקין לארנסט ואשתו ולתקן את השיש ואת הכיור במטבח. הלב נשבר כשרואים את תנאי החיים של ניצולי השואה".
"בשביל מה אני צריך לחיות"?
לפני 20 שנה התאלמן צבי ויינברג מאשתו מרדינה. לצבי יש מלווה, סטודנט צעיר, שמדי פעם מתלווה אליו מחוץ לבית. בפסח התארח אצל ההורים של המלווה שלו. משפחה מתנדבת נוספת מהקרן לידידות מבקרת את צבי מדי שבוע, אבל הבדידות עדיין מנצחת. "יש אנשים שמבקרים אותי, אבל זה לא תמיד היה ככה. רק בתשעת החודשים האחרונים מגיעים", אומר צבי.
בשנה האחרונה יש לצבי פגישה שבועית עם פסיכולוגית. בחישוב גס הוא מתראה עם אנשים ארבע שעות מתוך 168 שעות בשבוע, לא כולל המטפלת שלו. "לא בכל שבוע מגיעים", הוא מסביר. "גם הפסיכולוגית לא הגיעה בשלושת השבועות האחרונים כי הייתה חולה. אבל מי שמגיע, ברוך השם".
ויינברג מתקיים מקצבת זקנה מהביטוח הלאומי בסך כ-1,800 שקל וקצבה מהאוצר בסך 2,200 שקל. בנוסף, הוא מקבל גם פנסיה של כ-3,000 שקל מרכבת ישראל. רנטה הוא לא מקבל. הוא גר בדיור ציבורי באשדוד ומשלם 900 שקל. "מאוד מאוד קשה להסתדר. בגיל שלי אני צריך הרבה חימום בחורף. בקיץ אני צריך הרבה קירור. החשמל הוא ההוצאה הכי גבוהה. צריך לוותר על הרבה דברים כדי שיהיה חם בחורף וקר בקיץ. בדרך כלל מוותרים על האוכל, כי על התרופות אי אפשר לוותר".
לפני כשנה הוא התעוור. "יש יותר גרוע מזה? אני לא יכול לקחת כוס, אני לא מקבל עזרה רבה". מדי יום הוא זכאי למטפלת למשך שעתיים ביום. "אבל מה אפשר באמת לעשות בשעתיים ביום? יש ימים ושבועות שאני לא יוצא מהבית כי אין מי שיעזור לי. הסטודנט הצעיר שעוזר לי לא מגיע תמיד. למרבה הצער, אני מוצא את עצמי לכוד בבית".
בשנת 1947 עלה ויינברג לישראל כילד. "הייתי פה בארבע מלחמות ושירתתי בהנדסה קרבית, אבל מה אני מקבל?". על הבדידות הוא אומר: "אין לי אף אחד, רוב הזמן אני לבד בבית, עם ארבע קירות. מהמתנדבים שמגיעים פעם בשבוע אתה לא באמת יכול לבקש עזרה. הם באים ומדברים איתך וזה כבר טוב, אבל זה לא מספיק. אין מישהו שבאמת מייצג את ניצולי השואה. איך זה יכול להיות?".
יוליוס בראון מירושלים אומר שלא פעם היו לו מחשבות אובדניות. "אתה נזכר במה שהיה בעבר, כי זה חוזר לך כל פעם מחדש. אתה אומר לעצמך בשביל מה אני צריך לחיות? בשביל מי? בוא נסיים את הסאגה הזאת ונתאבד. ואז אני חושב מי יעזור לאחרים אם אלך? כי אני למעשה משתדל לעזור לאחרים, בשביל זה אני חי. כשאני לבד אני קצת בוכה ונכנס לדיכאון קטן, הדבר היחיד שיכול להרגיע אותי זו המוזיקה".
תנאי החיים הקשים של הניצולים מתגלים גם בביקור אצל ניצולת השואה האנרגטית והחייכנית, סווטלנה זוניס (82) מאוקראינה, שעלתה לארץ בשנות ה-90. היא חיה בדירה קטנטנה בנתניה, חלק מדירה שחולקה לשתי יחידות. "אני זוכרת רעב נורא, רעב בעיניים של ילד. אכלנו קליפות עצים ודשא. לא היה מה לאכול", היא מספרת על תקופת השואה. "גם בישראל אני מסתפקת במועט, אני רגילה מהמלחמה"
בשירותים של הדירה הקיר מתקלף והרטיבות נכנסת. למרות שזוניס עבדה כמורה לרוסית בברית המועצות לשעבר, כמו עולים רבים מאוקראינה היא לא מקבלת פנסיה ונאלצת לשרוד אך ורק מקצבת הביטוח הלאומי. "באוקראינה יש בלגן ומלחמה, הם מסכנים. כאן אני מקבלת מהביטוח הלאומי 2,900 שקל ומשלמת על הדירה 2,060 שקל. בכסף שנשאר אני קונה תרופות. מזל שערן מביא לי אוכל".
המתנדבים המזדמנים מפיגים במעט את הבדידות של זוניס. היא מרעיפה על ערן שבחים, ליטופים ונשיקות וניכר באופן בולט שהיא זקוקה לא רק לאוכל וכסף לתרופות - אלא גם לחברה אנושית.
"מצער לראות איך בכל שנה שחולפת אלפי קשישים וניצולים ממשיכים לחיות בבדידות ובמחסור", אמר נשיא הקרן לידידות, הרב יחיאל אקשטיין. "זהו כישלון וכתם מוסרי על כלל החברה הישראלית. מלבד המדינה, יש אחריות לכל אזרח ואזרחית בישראל לדאוג לאיכות חיי הניצולים וכלל הקשישים פה ולא להזניח אותם. שום סכום כסף בעולם לא יכול להחליף לניצולים את התחושה שלמישהו אכפת מהם. שמישהו דואג, מבקר או מתקשר לדרוש בשלומם. לקראת יום השואה לא מספיק לזכור את הנספים, חייבים לפעול היום למען אלה ששרדו וחיים עוד בינינו".
מירית הררי, יו"ר הוועד המנהל בעמותת סח"י (סיירת חסד יחודית): "דור המייסדים הזה, הוותיקים שהגיעו מהתפוצות לארץ ובנו אותה עם כל הקשיים, אסור לנו לשכוח אותו לרגע. אנחנו בסח"י דואגים לזה, החבר'ה הצעירים שלנו משפצים להם את הבתים, דואגים להם למצרכים, מחלקים להם פרחים ובעיקר אומרים להם תודה. תודה שבניתם לנו מדינה. מי שלא מעריך ומוקיר את גיבורי העבר שהקימו את המדינה לא יוכל לבנות עתיד עם משמעות. מי אנחנו ללא משמעות?".
לפנייה לכתב/ת 
