מתחת לאף: ההצלחה של הפועל חולון
כשאור הזרקורים מופנה כולו למכבי תל אביב ולהפועל ירושלים, בשקט בשקט מצליחה הקבוצה של דן שמיר לגנוב את ההצגה. יכולת ניהול המשברים ובחירת הזרים המדויקת כבר מציפות זיכרונות נעימים מ-2008
עונת 2007/08 תיזכר ככל הנראה לנצח כגדולה ביותר בתולדות הפועל חולון. עם תקציב ענק ביחס לאותה תקופה, סגל נוצץ שכלל בין היתר את פי.ג'יי טאקר, טרה סימונס, אלטון בראון, אריק קמפבל, מאליק דיקסון וסל הניצחון הענק שלו על מכבי ת"א בגמר הפיינל-פור, וכמובן חבורה ישראלית מסייעת שכללה את מורן רוט, כריס ווטסון, עמית תמיר, אבישי גורדון וגוני יזרעאלי.
תשע שנים עברו מאז, ובקיץ האחרון, בעקבות מאבק שליטה מכוער מחוץ לפרקט, הקבוצה הייתה קרובה לפירוק. בשנייה האחרונה היא נשארה בחיים, והיום, רגע לפני המאני-טיים של העונה, היא מפתיעה את כולם ומוליכה את ליגת העל כשהיא מקדימה את מכבי ת"א עם התקציב הגבוה בתולדותיה (מעל 100 מיליון שקל) ואת הפועל ירושלים (40 מיליון).
את הסגל שיש לדן שמיר אי אפשר להשוות לזה שהיה למיקי דורסמן בעונת האליפות. אם לפני פתיחת העונה הייתם נותנים לאחד מארבעת המאמנים שאימנו העונה את מכבי ת"א או לסימונה פיאניג'אני לקחת שחקן אחד מחולון, הם בוודאות היו מוותרים על התענוג. בקאליף וואייט אף קבוצה לא רצתה לגעת, טוני יאנגר לא נספר למרות האליפות עם מכבי ראשל"צ, את פול דילייני החשיבו כשחקן לקבוצות תחתית, ושלא נדבר על השמות האלמוניים דריון אטקינס וג'יימס בל, שספק אם מאמנים בליגת העל הכירו לעומק.
ההתחלה לא הייתה מרשימה: חולון רשמה הפסד אחרי הפסד במשחקי ההכנה, אבל שמיר נשאר איתן בדעתו - אף אחד לא עוזב.
קצת קשה, אז לא נשברים!
חולון היא קבוצה של מומנטומים. את הליגה היא פתחה עם מאזן 1:5 מרשים, שאחריו הגיעו שני הפסדים רצופים, ואז ארבעה ניצחונות רצופים - וכך, פחות או יותר, מתנהלת העונה שלה. אז איך בכל זאת הפועל חולון מודל 2016/17 מובילה את הליגה? בעיקר בזכות החיבור בין השחקנים וצליחה מהירה של משברים. הראשון הגיע מוקדם מאוד: דילייני, אחד העוגנים שסימן שמיר בתחילת העונה, קרע את הרצועות וגמר את העונה. חודש וחצי לאחר מכן מכה נוספת נחתה על חולוניה, כשוואייט, השחקן הטוב ביותר בליגה בחצי הראשון של העונה, נפרד לשלום עם אותה פציעה בדיוק.
קבוצה אחרת כנראה הייתה מתפרקת, אבל לא חולון. שלושה מחזורים אחרי הפציעה של דילייני, ג'ורדן טיילור הוחזר לשורות המועדון. אחרי כמה שבועות של התאקלמות הוא עדיין סובל מעליות וירידות, אבל מכיר מצוין את הליגה ויודע לקחת עליו את המשחק כששאר השחקנים לא מצליחים.
מיד לאחר פציעתו של וואייט הוחתם הרכז טרל הולוויי, שלא מעט גבות הורמו עם הגעתו. הסיבה: הולוויי הספיק לעבור עשר קבוצות בחמש שנים, ונחשב אולי לספק נקודות לא רע, אבל גם לכזה שלא מצליח להשפיע על קבוצותיו. אצל שמיר, בדומה לסטיגמות שהיו על וואייט ודילייני, דברים נראים אחרת: עד כה האמריקאי בן ה-27 מסתדר לא רע עם ממוצעים של 13.8 נקודות ו-3.8 אסיסטים בממוצע למשחק.
עוד נושא ששווה להתעכב עליו כשמדברים על חולון הוא שלומי הרוש, הבן האובד שחזר באמצע העונה שעברה אחרי רומן קצרצר ולא מוצלח עם אילת. בזמנים הקשים של הפציעות המדוברות, הרוש לא ברח מאחריות ולקח על גבו את הקבוצה. עד כה הוא מעמיד את המספרים הטובים בקריירה שלו: 10.7 נקודות, 4 ריבאונדים, 2.4 אסיסטים ב-26.7 דקות.
על צמד החמד אטקינס את בל כבר דובר רבות. הראשון, שהגיע ללא ניסיון באירופה, הפך לאחד הגבוהים היעילים בליגה (רביעי במדד האיכות - 18). בל משתבח משבוע לשבוע, ובששת המחזורים האחרונים הקפיץ את מספריו ל-19.2 נקודות, 5.3 ריבאונדים, 3.2 אסיסטים ומדד 22.7 ב-33.8 דקות.
אופי, זה כל השוני
חייבים לדבר גם על האופי של הזרים. לפני זמן מה אטקינס אמור היה להתראיין לאחד מגופי התקשורת בארץ. הראיון התעכב, ורק לקראת חצות ביקשו ממנו לדבר. הוא, בניגוד לאמריקאים אחרים
שהגיעו לכאן, השיב: "לא, תודה. יש לי מחר אימון ב-10 וחצי בבוקר, אני צריך לישון". המקרה המפורסם יותר הוא של וואייט, שתכנן לעזוב את ישראל ימים ספורים לאחר פציעתו. מפגן תמיכה של האוהדים גרם לו להתרגש עד דמעות ולהישאר בישראל כחודשיים נוספים, רק כדי לתת כוחות לחבריו לקבוצה. רק לפני מספר ימים הוא חזר לארצות הברית כדי לעבור ניתוח.
בהפועל תל אביב, למשל, בנו על שמות גדולים: ריצ'ארד האוול, אלאנדו טאקר ואדריאן בנקס. הצטרף אליהם גם דארל וויליאמס, שהגיע כסחורה חמה אחרי עונה טובה בפרטיזן בלגרד. כל הארבעה הספיקו להתנגח בצורה כזו או אחרת עם רמי הדר, שניים מהם (וויליאמס והאוול) כבר שוחררו.
עוד משבר שצלחה הקבוצה קרה ממש לאחרונה, כשגוני יזרעאלי, אחד הסמלים הגדולים של הקבוצה והיחיד שנשאר מעונת האליפות, הושעה לשבועיים, ספג קנס כספי ואיבד את סרט הקפטן. כל זאת לאחר שסימן תנועת יריקה לעבר מאמנו בניצחון על אשדוד. בהמשך השניים יישרו ביניהם את ההדורים, יזרעאלי חזר, ובמשחק האחרון מול אילת כבר קיבל 28 דקות.
המטרה של חולון בששת המחזורים שנשארו היא להבטיח את יתרון הביתיות בסדרת רבע גמר הפלייאוף. למה אין באמת חשיבות למקום הראשון? כי למעט יוקרה, אין בזה שום יתרון מקצועי. במינהלת הליגה, בהחלטה כלכלית נטו וחסרת כל ערך ספורטיבי, קבעו כי רק היכל מנורה מבטחים בתל אביב והפיס ארנה בירושלים יכולים לארח את הפיינל-פור, מה שמונע מחולון, שלא בצדק, את אירוח האירוע שנכון לעכשיו כל כך מגיע לה.
לפנייה לכתב/ת 
