הרגע שהבת שלי השתטחה בכניסה לקניון
עדה אופיר, אמא מנוסה לשלוש בנות, לא האמינה שזה קורה לה - בתה השתטחה על הרצפה בכניסה לקניון. "הרגשתי איך המון זוגות עיניים דוקרות לי את הגב במבטים שיפוטיים ואישה חסרת סבלנות שנורא דחוף היה לה לעבור ולא יכלה להתאפק כמו שניות"
יצאנו מאחד הקניונים, שיאה של חופשת הפסח ונכון שקניון זה לא מקום אידאלי לילדים אבל לשקד יש שתי אחיות גדולות שקצת טיפסו על הקירות, מזג האוויר היה מוזר והחופש הזה היה ארוך במיוחד. כמה דקות לפני, הרשתי לעצמי לקנות את הקפה הראשון של הבוקר כשבעצם כבר היה צהריים, ואני זממתי לצאת מהקניון לגינה הסמוכה ולזכות בכמה דקות של שקט.
צרחות אימה
שקד הייתה קרובה לאחותה הבכורה בת העשר ולאמצעית שלי ולחברתה, שתיהן בנות שבע, בעוד שאני ניסיתי לתמרן עם עגלה עמוסה בתיקים וכמה שקיות וקפה שהפך לפושר. שקד החליטה שלא טוב לה, אני אפילו לא זוכרת למה, הסיבות בגיל הזה הן לא חשובות, הן מינוריות לנו אבל כנראה סוף העולם להם. היא החליטה להשתטח ועשתה את זה ביציאה מהקניון, בדיוק בפתח של הדלת המסתובבת.
חברה של האמצעית החזיקה בכוח את הדלת כדי שלא ידרסו אותה. הרגשתי איך המון זוגות עיניים דוקרות לי את הגב במבטים שיפוטיים ואישה חסרת סבלנות שנורא דחוף היה לה להיכנס לקניון ולא יכלה להתאפק כמו שניות עד שאצליח לעבור את משימת ההשתטחות בגבורה. הצלחתי בכוח ובליווי צרחות אימה. היא כבדה ויכולת ההתנגדות שלה בהתאם, אף אחד לא ניסה להושיט יד.
אומרים שזה גיל נורא כיפי, גיל חמוד כזה שבו הם לומדים להיות עצמאיים, מתחילים להביע את עצמם, גיל שבו אנחנו מבינים מה הם באמת רוצים. הם מתחילים לדבר, לאכול לבד, אבל שקד שלי דעתנית מאוד. לצד ה"חמידות" יש המון קשיים: היא לא מסכימה שיחליפו לה, לא מסכימה ללבוש חולצה סתם כי לא נראה לה, היא צורחת ומעיפה את עצמה בטעות נותנים לא את המאכל שלא ביקשה ואני מוצאת את עצמי עומדת מתוסכלת מול מקרר פתוח, מלא באוכל ותינוקת משתוללת שמעיפה את הראש והידיים וכמה איברים פנימיים.
גיל שנתיים האיום לא פוסח על אף אחד
כהורה עם פז"מ הבנתי שאי אפשר להתכונן לגיל הזה באמת ושאני חייבת לפתח כל מיני סוגים של שריון ולא רק כלפי המתבגרת בת השנתיים שבכלל תהיה בת שנתיים רק בקיץ ומקדימה קצת את זמנה, אלא גם כלפי האחיות שלה. לכי תסבירי להן שזה טבעי, שגם הן היו ככה וברור שלא זוכרות. תסבירי להן שכל מדריכות ההורים אומרות שאסור לתת לזה מקום ושאחת הדרכים להתמודד היא להתעלם, כי אז היא תקום לבד. אבל במקום ציבורי, כשאת מתחילה ללכת ברגע של השתטחות, הן נרתעות, מפחדות שבאמת אשאיר אותה שם למרות שמעולם לא הייתי אמא מזניחה.
קראו עוד:
- השמלה לא מסתובבת! גיל שנתיים האיום
- צילומי התינוקת שגרמו לכולם לחייך
צריך גם לפתח שריון מול מבטים נוזפים של הורים אחרים שנועצים בך מבט ולא של חמלה כי אין על מה לרחם, זה טבעי. מבט מתנשא, מזלזל, כאילו לא חוו זאת בעבר או יחוו זאת בעתיד. אהלן הורים טריים לילד ראשון, גיל שנתיים האיום לא פוסח על אף אחד. הבעיה שמה שאנשים זרים רואים בגינה זה רק את התוצאה: תינוקת צורחת, זורקת מוצץ, גוררת את עצמה על משטח הגינה והם לא יודעים שזה כי לפני רגע היא התעקשה לשתות משקה שלא מתאים לגילה.
"חשבתי שאצלי יהיה אחרת"
זה גיל כזה שבו העגלה היא המלצה והם רוצים ללכת לבד, לשתות לבד בכוס, לבחור לבד, וגם את, צריכה דווקא לא לבד אלא עם בן הזוג, להבין מחדש איפה הגבול בין לשחרר לבין להגן, ובחיי שאני משתדלת לשחרר איפה שאפשר. אני אמא מאוד משחררת, רק קצת פחות בכביש, או כשיש חפצים קטנים על הרצפה, פחות משחררת כש"בא לה" לאכול עוד חטיף שוקולד או סוכריה שאפשר להיחנק ממנה.
למען האמת לא ציפיתי לזה. ידעתי שיש גנטיקה של עקשנות במשפחה (ברור שמהצד שלו), כשחברה סיפרה לי על המרד של בתה, הגדולה משקד בחצי שנה, חשבתי שזה קטן עליי, שאין סיכוי שנחווה את אותם דברים. חשבתי שאצלי זה אחרת. זה כנראה באמת אחרת, זה הרבה יותר גרוע. גיל שנתיים המתוק, החייכני, המילים הראשונות, הדברים החמודים שהיא עושה כל הזמן, הוא גם גיל שבו כל "לא" הוא פצצת אטום.
זה זמן לנשום אוויר, לא להתרגש, לתת לה את הבמה והמקום להתבטא, להתעלם כנראה ממבטים לא נעימים מהסביבה, לנסות להבין בתוך הקושי שזו הדרך שלה לבנות את האישיות הקסומה שלה ולזכור שבעתיד מרד גיל שנתיים יהפוך למרד גיל ההתבגרות. יש למה לחכות.
עדה אופיר היא כתבת ואמא לשלוש בנות
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
לפנייה לכתב/ת 
