ניצולת שואה בבית הנשיא: "אבא ידע שנגיע לאושוויץ"
ריבלין ורעייתו אירחו זו השנה השנייה מפגש "זיכרון בסלון". ניצולת מחנה ההשמדה אושוויץ מרים אשל, בת 87, השמיעה את סיפורה: "הנאצי בא, דפק בדלת ואמר – 'כולם החוצה!'"
לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה אירחו היום (ה') נשיא המדינה ראובן ריבלין ורעייתו נחמה, זו השנה השנייה, מפגש "זיכרון בסלון". באירוע סיפרה מרים אשל (87) את סיפורה כניצולת מחנה ההשמדה אושוויץ. עוד לפני העדות אמרה: "אני מתרגשת כי יש לי כבוד גדול לזכות אחרי שואה כזאת איומה, שבה איבדתי את כל המשפחה, לבוא אליכם ולקבל כבוד כזה ויחס כזה. האם זה באמת? אני זכיתי? למה אף אחד מהמשפחה שלי לא זכה? אף אחד. עכשיו לדאבוני אני אעציב אתכם קצת, תהיו איתי כי אלה חיינו".
אשל העידה על גירוש בני משפחתה מבית הולדתה: "כשהנאצי הזה אמר שהוא בא, הוא לא איחר לבוא, דפק בדלת, 'ראוס, אלה ראוס!', מי שלא הבין - 'כולם החוצה'. אז אני נדחפתי קצת לאמא, חשבתי שזה מחסה בטוח, שום דבר לא עזר. תופסים אותך ביד וזורק אותך החוצה, 'ראוס, הונדה'. אמרתי, 'אמא איך הוא קרא לנו? כלבים?', היא אמרה לי, 'אל תדברי, אל תדברי'".
היא המשיכה לתאר את המסע למחנה המוות: "נסענו, אני לא זוכרת כמה אבל פתאום הרכבת נעצרה, התחלנו לרדת. סבא וסבתא נעלמו לי, האחיות נעלמו לי, אני ילדה קטנה, אמא עם התינוקת ואנחנו הולכים, לאן הולכים? הולכים למנגלה. לא ידעתי מה זה מנגלה. אבל מהר מאוד ידעתי מי זה מנגלה. קירבו אותנו, הוא ישב עם מקלות ומשטרה מסביב. אם אתה לא שומע מה שהוא אומר, המשטרה עוזרת לך לשמוע או עם הכידון, או עם המקלות, מה שיש להם.
"הוציאו את הילדים לתוך מכוניות וביערות עשו בורות וזרקו אותם חיים. זה אנחנו ידענו, חיים זרקו את הילדים. לא לקח הרבה זמן ואמרו לי כבר במחנה איפה שהייתי, אל תדאגי, את צריכה להיות חזקה, אמא שלך כבר לא סובלת, הם כבר דאגו לה, וגם האחים שלך. לא בכיתי. קיוויתי שיום אחד יבוא תורי, מה אני צריכה לבכות? על היום? מחר אני כבר לא צריכה לבכות".
אשל הוסיפה: "הביאו לנו מרק, מרק מעורבב עם כל מיני דברים. אני לוקחת את המרק, ואני רואה אצבע גדולה, אצבע של יד. אמרתי, איך אני אוכל את זה? אמרו לי, תשפכי את זה ותאכלי".
עוד סיפרה: "הובילו אותנו ליערות. איזה יערות? איפה שהיו קרקעות שנעשה חפירות לחיילים. במחנה היה נאצי אחד עם עין אחת, וזה שימח אותנו. אבל הוא היה הרשע הגדול ביותר, הוא הרביץ מכות רצח. באנו לשדה, שמו אותנו בתוך התעלות, היינו צריכים לעשות חפירות והמנוול הזה, העין, לא הגיע איתנו. נורא שמחנו כי הוא נורא הרביץ כל הזמן. אבל אני הייתי גבוהה ואמרו לי - את תעמדי על יד הכניסה, ברגע שתראי אותו תגידי - עין".
על הנעשה במחנה ההשמדה אמרה עוד: "באו בבוקר עם סנדוויצ'ים, עם כסאות קטנים, מתיישבים. לנו הם אומרים לשבת ככה בעיגול. למה? לראות איך הם אוכלים. חותכים את הקשה של הלחם וזורקים אותו. אז התחילו לצחוק איך שכולנו מתנפחים - רק כדי לתפוס את החתיכת לחם הזאת".
אשל יצאה לצעדת המוות, שבה הלכה יחד עם יהודי אושוויץ מעיר לעיר. "היו מקומות שאנשים זרקו חתיכת לחם דרך החלונות אבל אסור היה לקחת. אם הנאצי ראה שלקחת, קיבלת כדור ונשארת.
"פתאום מחלון אחד עפה עגלה החוצה, עגלה שמתאימה לשלג. שתי בנות שאמא שלהן הייתה מבוגרת לקחו אותה והסיעו אותה בעגלה. אמרתי להן באמצע הדרך, 'יקרות שלי, צר לי עליכן אבל אני לא יכולה יותר. אז הן אומרות לי, 'גם אנחנו לא יכולות'. זאת אומרת, הוצאנו את הגזר דין לאמא. שמענו את היריות. היא נשארה שם".
והגדת לבנך
הנשיא ריבלין סיפר כי כילד, "בן ארץ ישראל לפני קום המדינה ובראשית הקמת המדינה, כל ילד בארץ היה מודע לשואה, נפגש עם המספרים על היד. הדבר הזה היה עדות בלתי אמצעית למה שקרה שם, לדברים הבלתי נתפסים מבחינה אנושית ומבחינה לאומית. הצורך שלנו היום בבחינת 'והגדת לבנך' הוא כמעט בלתי מובן. כאן הסיפור הלאומי נפגש עם הסיפור האישי". לאשל אמר: "הסיפור שלך הוא סיפור שואת עם ישראל וסיפור תקומת ישראל".
נחמה ריבלין הוסיפה: "אחרי העדות קורעת הלב של מרים, אני קצת מתביישת לספר מה זה שואה בשבילי. אני חושבת שרק אחרי משפט אייכמן הרשתם לעצמכם לדבר. העדות שלך, אמנם זה חשוב לנוער, אבל לפי דעתי כל גרמני צריך לשמוע אותה. יותר גרוע מהיריות זה מה שהם עשו לכם בדרך".
את היוזמה החברתית "זיכרון בסלון" הגתה לפני שבע שנים עדי אלטשולר, וזו צברה תאוצה בשנים האחרונות. כל שורד שואה שהמארחים מכירים יכול למסור עדות, אם הוא מעוניין בכך. גם בני הדור השני מוזמנים לעשות כן.
לפנייה לכתב/ת 
